ארבע פגשתי היום.
אחת מיד ברחה,
נכנסה למכונית ונופפה לשלום. מוגנת בתוך פחית, מוקפת בעשן חם. התכופפה, הורידה את
הראש אל בין הברכיים ותוך כמה שניות נעלמה לה.
המשכתי, ותחושת אחיזה בידי העירה אותי.
השנייה נגררה,
ויתרה. עטתה פרצוף אדיש, בלתי מנוצח, ובעודה מקווה לטוב פנתה מהמסלול. הרגשתי איך
עם היד היא נקרעת, נמרחת על הריצפה, כמו בובה מרוטה.
ונזכרתי, בשלישית, שנשארה שם רק עוד 10 דקות.
זאת הכי הרוויחה, מצד שני גם נדפקה.
האחרונה באותה שניה נעלמה, התנפצה באויר למיליון רסיסים שהתפזרו לכל עבר. בידיוק
ברגע שהרמתי את העיניים, כששמעתי את הכל נגמר, שבריר זמן מאוחר מידי. הרגשתי אותה
נשמטת מאחור בתחושת סיחרור, מבולבלת נפלה.
וילדון מבוהל על שפת המדרכה, כ"כ רחוק פתאום. לרוץ לשם, לא משם, זה כל מה שעבר לי
בראש. להעמיד פנים שהכל בסדר, שהדמעות בגרון, והלבן בפנים לא קיימים, כי מי מסתכל בכלל.
ואח"כ לברוח הביתה, וליבב כל הדרך, כאילו שבאמת קרה משהו.
היו יותר מארבע. הצלחתי לספור כבר תשע, אמיתיות, נשבעת. קווי מתאר מטושטשים, והירהור
שלא עוזב. "מה היה אם?"
וכל אחר הצהריים התחשק לי למות. להקיא לישון ולמות.
והמחשבה על זה שרק אני יודעת,
ורק אני בוכה כבר שעות על כלום,
רק גורמת לי לרצות לשתוק ולבהות, וזהו.
אפילו לא בא לי שיחבקו אותי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
