מגרדת שכבות

חברה שלי מוקה כתבה פוסט שזרק אותי למקום מאד לא נעים. מקום עליו אני מתלוצצת אבל הוא בכלל לא מצחיק. בפוסט שלה היא מביטה בגבר ישן ומביעה את רגשותיה על מה שרואות עיניה.... וחשבתי לי, איזה כיף לך מוקה שאת עוד יכולה לראות את זה. אני לא זוכרת מתי פעם אחרונה נהנתי להביט בגבר ישן... אולי החבר שהיה לי לפני בעלי, וגם, בתקופה מסויימת של היחסים, בשנה הראשונה, כבר לא בשניה, וגם לא בשלישית.

היום, כשאני רואה גבר, הרגש שלי בורח לצד השני של המדרכה. כשאני רואה גבר מביט בי, אני מחפשת בדמיון עמוד רחב מספיק ומתחבא מאחוריו. שלא יכנסו לי לחיים, שלא יחפשו אצלי שום דבר, ושלא יקחו יותר. בבועת הציניות שלי, הם שם משום שיש מה לקחת. הם נותנים כל עוד אפשר לקחת, וברגעים בהם אי אפשר לקחת אז אין להם מה לתת. כן, אני מכלילה, ככה אני אוהבת את זה, בהכללה. כי איבדתי אמון באנשים, והפסקתי להחזיק מאנשים, בעיקר גברים. נשים פחות אנוכיות בהכללה שלי, יש להם פוטנציאל של אמא, או שהן אמהות כבר. אני מאמינה שהראשון שאמר "נשים נשים שק נחשים" היה גבר, או אשה שלא מכירה גברים. לא, אני לא לסבית, אבל גם לא אוהבת כבר סקס. בדקה לגיל 45 העולם שלי מתהפך. כל מה שאהבתי וחשבתי אמיתי נראה כמו טעות. זה לא משום שאני חיה עם הגבר הלא נכון בשבילי. זה בעבודה, בצבא, אצל הנשיא, אצל חברות... יחסי הכוחות לא טובים. זה שיש יחסי כוחות זה כבר לא טוב. מדברים כבר שנים על הגבר החדש, אבל גבר לא יכול להשתנות עוד. לא יודעת, ככה נראה עולמי כרגע. אפילו על אבא שלי ז"ל אני כועסת. לא שלא אהב אותי, אבל גם בתוך האהבה שלו היתה אנוכיות גדולה, כלפי, כלפי אחיי ואחותי, ובעיקר, כלפי אישתו, אמא שלי שנשארה לבד עם השלכות חיה איתו.

הפנטזיה היא, לחיות לבד עם ילדיי, להיות מוקפת בהרבה חברות, ובני זוג מזדמנים לסקס... אולי... והרבה יצירה, הרבה עשיה בלי לתת דין וחשבון, אלא לעצמי.