מדהים אותי כל פעם מחדש איך במצבי חיים מסויימים אני נקשרת לאנשים ואיך אחרי זמן מה, כשמצב החיים המסויים עובר, אותו אדם נראה לי טפל ולא לעניין. אני מביטה בה ושואלת את עצמי, איך יכולתי להקשר אליה בתקופה מסוימת, איך יכולתי לחבב טיפוס כמוה ומאיפה היתה ליסבלנות לשמוע את השטויות שלה ולספר לה את השטויות שלי. היא הרי כל כך הפוכה ממני, כולה לחץ ורעש, נראת על סף התקף לב כל הזמן, שום דבר אצלה לא משתנה, היא נראת כל יום מחיה בדיוק אותו הדבר. לא מרזה ולא משמינה, לא משנה לבוש, לא שיער, לא צבעים. אפילו השקפיים החדשים שלה נראים בדיוק כמו הקודמים. כל כך הפוכה ממני שזה מפחיד שיכולתי כל כך להתחבר אליה לתקופת מה.
זה קרה לי איתה, קרה לי עם עוד עשרות אנשים, נשים וגברים כאחד....
אני לא יודעת אם לקשר את זה לחוסר היכולת שלי לשפוט אנשים או לסתם סובלנות אינפנטילית והתלהבות יתר. אולי שניהם... אני מסתכלת ושואלת את עצמי "איך יכולתי עם כזאת או כזה איש" ואין לי תשובה.
כל הנושא הזה מזכיר לי את מוקה שכתבה לי שהיא מצאה את האשה של חייה (אולי לא בדיוק במילים אלה. זה לקח אותי לנסיון שלי למצוא את החברה המושלמת. מישהי שאלה אותי פעם, איך אני מדמיינת בעיני רוחי את החברה שלי. התחלתי למנות תכונות, תפאורה, הלבשתי אותה אפילו. כשסיימתי היא צחקה ואמרה לי שתארתי לה את עצמי עם השיפורים שאני רוצה לבצע בחיי... המסקנה היתה שאני צריכה נפש תאומה או להיות חברה של עצמי סוףסוף. אז איפה את אשה שלי?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
