קיבלתי מייל היום ממישהו שהייתי בטוחה שיותר לא אשמע ממנו, סגרתי את החלונות והדלתות בפניו. חסמתי את המסנג'ר ואת המייל שלו, מחקתי את כל מספרי הטלפון וכל אפשרות ליצור איתו קשר.
הוא הצליח לחדור מבעד לשיריון שבניתי, במייל חדש מהעבודה וכך כתב:
"החלפנו הרבה מילים רעות, אבל קשה לי לחשוב שאת שונאת אותי.אני מקווה שזה לא כך.אם תרצי בכל זאת, אני כאן.אני יודע שלקח לי זמן, אבל את יודעת שאני דפוק בקטעים האלה.קשה לי לחשוב שאת שם ואת כועסת עלי עדיין.אני מקווה שהכל בסדר."
כמנהגי בקודש עברתי למוד ניתוח וקדחתי. מה אתה רוצה ממני?
"אני מרגיש את העויינות שלך עד לפה.קשה לי עם המחשבה שאת שונאת אותי וזהו."
שלחתי לו עוד מספר מילות תוכחה ועכשיו המכתב המסכם שלי אליך איש רחוק:
אני יודעת שלא תקרא את המילים האלה כי מעולם לא טרחת לבדוק אם יש לי בלוג ומה כתוב בו. כיום זה כבר לא משנה. הגעתי למסקנה שכשחילקו אינטליגנציה ריגשית פסחו עליך. אדם יותר רגיש היה קודם שואל לשלומי, בודק מה איתי, מגשש במילת חיבה ואולי מציין שהוא חושב עלי ותוהה מה עלה בגורלי. אדם נבון לא היה פותח בבדיקת המעמד שלו אצלי, בנסיון לנקות את מצפונו אחרי שפגע בי. מה שהיה לך חשוב הוא לדעת שלא צברת לך עוד אויב למרות שאתה משופע בהם. כבר התחלתי לשכוח, וכמעט לא כעסתי. עד היום. עד שבאת והעלת בי את כל מה שידעתי מזמן. שוב דאגת רק לעצמך, שוב ניסית לשחק אותה חבר "אם תרצי אני כאן" ושוב ברחת כל עוד נפשך בך כשקיבלת תשובה שלא רצית לשמוע, תשובה שלא מזכה אותך מאשמה. לא ידעת לפייס אז ואתה לא יודעת היום, מה שמצאת לנכון לאמר, ולהעמיק את הרוגז שלי עליך הוא הכי אופייני, ואני מצטטת לטובת החברים החדשים שלי בבלוגיה "לא ניסיתי להעיר מתים. זה הציק לי ולכן כתבתי, אבל אני מבין עכשיו שטעיתי שכתבתי.שוב סליחה.ביי." הציק לך? הציק לך שמישהי לא כאן יותר להרמת המורל? לא הציק לך שרע לי מזה? לא הציק לך כשאיבדתי חבר? לא הציק לך כשלא ניסית לפייס אותי ולא ניסית להיות כשצריכים אותך? לא הציק לך כשהייתי צריכה אותך ובחרת להתעלם ממני באבלי? תגיד לי, עד כמה האגו יכול להתנפח? האם יתכן שעד אינסוף? אני תוהה לפעמים איך הסביבה שלך מחזיקה מעמד בבריכת האנוכיות הזו ?
אני תוהה, כמה זמן יקח לך ללמוד...
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
