מגרדת שכבות

לפני שתתחילו לקרא, אני רוצה להפנות לפוסט של חברה שלי שמשנה את הגורל שלה באומץ.

יש לי ילדה עם ADHD, אין לי בעיית התמודדות עם זה. היא ילדה יפיפיה, חכמה, מוכשרת בטרוף באומנויות, ובכלל, היא הבת שלי וזה מדבר בעד עצמו.

הילדה מקבלת ריטלין והתחילה השנה כיתה א' על רגל ימין. אין לה פערים בלימודים, להפך, הולך לה מצויין ויש לה המון חברות.

הייתי בבוקר עם הבעל בבית ספר. היתה לנו פגישה עם המחנכת של הילדה, היועצת והמרפא בעיסוק שלה. בשעות שהיא עם ריטלין הכל ממש מאה אחוז, היא עובדת נהדר וקוראת טוב והכל. בשעות שאין לה ריטלין, שזה אחר הצהריים, היא מאד מתפזרת וקצת הולכת לאיבוד. בפעם המאה אמרו לנו שצריך ללכת להדרכת הורים, גם ככה לא פשוט להיות הורים, על כמה וכמה הורים לילדה עם ADHD.

כשיצאנו מהפגישה, בה ישב הבעל כמו דג, שאלתי אותו מה הוא חושב, אם עכשיו הוא מוכן שנלך לכמה פגישות. שקט.... אף תגובה... נכנסנו למכונית והתחלנו לנסוע. נו, אמרתי, מה אתה חושב?

 הבעל לא רוצה ללכת, הוא לא מוכן להוציא את הכסף לזה, ובטוח שהוא הכי חכם והכי יודע בעולם. אז כל הדרך לעבודה היו צעקות במכונית, והוא נורא פגע בי והעליב אותי, סטייל "אם את כזו חכמה ומבינה, איך לא עשית עם עצמך כלום חוץ מלצבור תארים" זה במילים עדינות.... בקיצור, איש המערות בכל הדרו

הוא חושב שזה בזבוז כסף כרגע להוציא 170 ₪ בשבוע לפגישה, במיוחד שאנחנו לפני שיפוצים של הבית, הוא חושב שהוא יודע איך "לחנך" את הבת שלו, הוא חושב שהן טיפשות, הוא חושב שאני רק מחפשת איפה להתקשקש, על מה להוציא, והוא חושב שאני רוצה לבלוע את העולם כולו. אני רוצה הדרכה, ואני רוצה ללכת ללמוד, ואני רוצה שיפוצים, ואני רוצה בגדים לילדים, ואני רוצה יומולדת לילדה.... אני רוצה ואני רוצה ואני רוצה.....

והכל בהתפרצות כעס, בלחץ, בהרמת קול, בעלבונות, בירידות והשפלות והכי גרוע, הוא לא שכח להזכיר את אבא שלי ז"ל שהיה כזה חכם שלא יצא ממני שום דבר, רק ערימת תארים בלי קבלות ובלי כסף.

נרגעתי בינתיים, אבל הרגשתי נורא חסרת אונים. אני לא יודעת מה לעשות עכשיו עם הילדה, איך לעזור לה בלי שהבעל יטרפד לי. גם הבן שלי צריך עזרה והוא לא מוכן שניתן לו, הוא אומר שהוא סתם עצלן ובטלן וצועק עליו, אחר כך אני צריכה לתקן את הנזק ולחזק אותו שעות וימים... אני מאד מתוסכלת מזה. הזמן שלי מועט, אני עובדת עד מאוחר. במקרה הטוב אני מגיעה הביתה בחמש, ובדרך כלל בשש שבע בערב ונשאר מעט זמן לשבת איתם ועוד פות כח. אחרי הכל אני יודעת לספור ואני זו שעוקבת אחרי החשבונות ויודעת שאפשר לעמוד בזה אבל הוא לא בוטח בי ולא סומך עלי, כאילו אני ילדה בת 17 פזרנית ומפונקת. הדימוי הזה שיש לו על נשים לא עוזב ולא מניח.,

 אני עם הילדים ברוך ובטוב והוא בא ומקלקל לי עם העלבונות שלו וחוסר היכולת שלו להסתכל על דברים דרך העיניים של שלהם.

לא עוזר לי שהוא מתנצל ומתחנף אחר כך. אני רוצה שישתמש בראש ושילמד לשוחח כמו בנאדם נורמלי. אני רוצה שהילדים והרווחה שלהם תבוא אצלו לפני הכל, כמו שאצלי. אני לא רוצה שיביא אלינו את החינוך הברברי הדפוק והאנוכי שהוא קיבל.

אני רוצה לגדל את הילדים שלי לבד בלי שיפריעו לי ושיקלקלו לי.

אני יכולה להרגע מהמריבה, ולהתאושש מהעלבון.

ואני לא יכולה להכניס את הבן שלי למסגרת שתקנה לו ביטחון עצמי לבד ואני לא יכולה ללכת לבד להדרכת הורים.