מגרדת שכבות

לפני 12 שנים הפקתי את החתונה שלי. היה לי קלסר עם כל הספקים, המחירים, לו"ז... הכל. מסודר מאורגן ולא היה פיספוס אחד ולא תקלה. באותו זמן למדתי תיקשורת במכללה למנהל ותחום ההפקות היה התחום החזק שלי. אמנם הפקות טלויזיה ותוכניות, אבל הפקות זה הפקות. אחרי החתונה שלי, עזרתי לחברה לארגן את החתונה שלה ואז עלה לי רעיון להקים חברת ארגון חתונות. לא היה לי אומץ להכנס לעניין לבד, חיפשתי שותפה שתהיה יצירתית ואנרגתית ולא מצאתי. נכנסתי להריון, בעלי היה מובטל, ברחנו לצרפת, חזרנו, פשטנו רגל, חזרתי להי-טק, והחיים הובילו אותי מבלי שאקח יותר מידי החלטות. למרות התהפוכות וההתהפכויות בחיי הרעיון תמיד דיגדג לי. בעלי פחד שאצא לעסק עצמאי משום שההכנסה שלו נמוכה והיינו חייבים 2 משכורות כדי לגמור את החודש. גם אחרי נפילת ההי-טק, כשלימדתי מחשבים בבתי ספר ומכללות וההכנסה שלי היתה בהתאם למספר השעות שלימדתי בעלי יצא מדעתו בטענה שחוסר היציבות בהכנסה מטריפה אותו.

לפני 8 שנים, כשהשוק כבר היה רווי במפיקי חתונות, עלה לי רעיון להביא זוגות מצרפת לארץ להתחתן. עם המזל שלי פרצה האינטיפאדה השניה ושום תייר לא הגיע לארץ הקודש. וכך דעך לו הרעיון עד לפני 3 שנים. לפני 3 שנים החלטתי לנסות שוב. אחי שבצרפת קישר אותי עם בחור צעיר ממרסיי שרצה לארגן לבן דודו חתונה בארץ. התחלתי במקביל לעבודה שלי את הריצות, הבירורים הפגישות בערב וכו'. הייתי תלויה ברכב של בעלי ובשעת חזרתו הביתה מהעבודה, ותלויה בקשר לא יציב עם אותו בחור במסנג'ר ובטלפון. אחרי מספר שבועות הבנתי שיש פה קנוניה של נסיון לקחת ממני את האינפורמציה הדרושה ולהמשיך בלעדיי. מיד עצרתי הכל ונשארתי עם תיקיות מדהימות ומאורגנות להפליא, עם חלום אפרורי של רווחים טובים.

הבוקר פתחתי את האינטרנט כהרגלי כל בוקר וקראתי את זה http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3450329,00.html

רציתי למות. איך פיספסתי את ההזדמנות, איך חשש כלכלי עצר אותי, איך לא נכנסתי בזה בכל הכוח, איך לא חיפשתי ברצינות יתר את השותפה אותה רציתי... איך פיספסתי.

היום אני סופרת כל גרוש בארנק, אני אחרי שיפוצים שרוקנו לי את החשבון וצריכה לחשוב עשר פעמים אם לקנות לעצמי זוג נעליים או לבת שלי זוג מכנסיים. אני עם כל היכולות שלי, כל האנרגיה, הידע הרב שלי בשפות, שלושים תארים, יופי וכריזמה. איך אחת כמוני מוותרת על רעיון כזה וממשיכה לחשוש ולחיות בבינוניות בלתי נסבלת. איך בעלי מרשה לעצמו לאמר לי שהכל עניין של שיווק כשכלום לא היה על הפרק ושאם אני עייפה בערב כמו שאני כל ערב, אין טעם בכלל לחשוב על דברים כאלה. איך עם כל זה, בעלי לא יודע להעריך נכון מה ישן לצידו? איפה בדיוק הטעות?