מגרדת שכבות

שישי בבוקר ולפני שמתחיל הקרב על הסירים אני מרשה לעצמי לקחת הפסקה מהריצות ולשבת מול המחשב. אפילו קראתי קצת בלוגים אהובים פה ושם.

2 בעיות מטרידות אותי הבוקר. הראשונה היא אובדן הזכרון שלי. אני פשוט לא זוכרת כלום אם אני לא רושמת, החל ממטלות ועד לחוויות. מה שעדיין יושב לי טוב בראש הם מספרים - תמיד הייתי חזקה במספרים.

הבעיה השניה, היא אמא שלי וזיקנה בכלל. אני לא זוכרת (מן הסתם) אם העלתי את זה על הכתב אבל כל סוף שבוע שני אני אצל אמא שלי. זה כך כבר מספר חודשים. שישי בצהריים, אני מעמיסה את עצמי עם הסירים לאמא שלי עד מוצ"ש כשהמטפלת שלה חוזרת מחופשה. שישי בערב מצטרפת אלי משפחתי הקטנה לארוחת ערב והם שוב חוזרים לארוחת צהריים. אנחנו גרים חצי שעה נסיעה מאמא שלי.

למעשה חצי מסופי השבוע שלי הם לא שלי. לסופי שבוע אלה אני קוראת איזור הדימדומים. מצד אחד אני שם, קוראת לומדת ומשרתת את אמא שלי בכל דרך אפשרית, מצד שני אני מגיעה ביום ראשון לעבודה בתחושה שלא היה לי סופ"ש. אם לא היה לי סופ"ש אז היכן הייתי? באיזור הדימדומים כמובן.

מה שלמדתי מכל החוויה הזאת הוא שתוחלת החיים הארוכה שהרפואה הטילה עלינו מאד אכזרית ובעיניי מיותרת.

אני לא מדברת על בני 80 שעדיין מקפצים על חוף הים בת"א בחמש בבוקר, אני מדברת על רוב המבוגרים שעיסוקם העיקרי הוא טיול מרופא לרופא, וישיבה על ספסל רחוב כדי להביט בעוברים ושבים, על צפיה אינסופית בטלויזיה, על בדידות אחרי שבנזוג נפטר.... כאילו,... בשביל מה כל זה? האם החיים באמת כאלה מקודשים? מה שחשוב מבחינת האנושות זה להוליד, לגדל, לנוח קצת, להנות אם אפשר וביי, לא ככה? אז רואים את הנכדים ואת הנינים ואת כל החברים מתים מסביב, ונשארים בן אחרון במשפחה.... ומה הלאה? בשביל מה זה טוב בעצם?

אני לא מאחלת לעצמי חיים שכל עיסוקם הוא לנסות להאריך אותם בעוד שנה וקצת באמצעות תרופות (ובאמא שלי אני מבינה בתרופות, אני עסוקה בהם כל היום עד מעל הראש).

עד 100 כ- 20. שבת שלום.