מגרדת שכבות

עברה עלי שנה משונה ומלאת תובנות והתחזקויות.

בנוסף להתנגשויות עם אנשים שונים ומשונים (כן כן התנגשויות), בנוסף לסדנת העצמה נשית שהיתה שווה לתחת,  חוויתי יותר מידי מיקרה מוות לשנה אחת. עוד לא התאוששתי ממותו של אבא לפני שנה וחצי וכבר באו עלי לוויות נוספות שדווקא הן עשו את ההבדל.

ראשית, חברת ילדות שלי נפטרה מסרטן בגיל 49. היתה ערירית, חסרת מזל אבל תמיד חייכנית וצוחקת, בין דיכאון לדיכאון... לא הכרתי משפחה כל כך חסרת מזל כמו משפחתה של אותה בחורה. כבר ברגע שהודיעו לי על פטירתה התחלתי להרגיש בשינוי.... חברתי הטובה ביותר חלתה גם היא בסרטן אלים מאד אבל בינתיים, אחרי ניתוח קשה, הכל בסדר, קיבלה הארכה של עוד 3 חודשים עד הבדיקות הבאות. 

עוד שתי לוויות והאחרונה שבהן (לבינתיים) היה המסמר האחרון בקבר של השינוי הנוכחי. חברה מהעבודה שנעדרה בשל שפעת ופשוט לא חזרה. הריאות קרסו ודי. גם היא היתה ערירית. פתאומיות מותה היה בלתי נסבל כמעט. עברו שלושה שבועות ובכל רגע אני מצפה שתיכנס אלי למשרד ותבלבל לי את המוח כפי שנהגה לעשות בקולה הצרוד מסיגריות.

הכל קיבל תפנית. משהו שהרגשתי בתוך תוכי התנפץ ולא מצאתי עד עכשיו מילים להסביר מהו. נראה כאילו שום דבר אינו כפי שהיה. מעין מערבולת של סדרי עדיפות, עייפות גדולה ורצון עז לעצור את הרכבת ולרדת. צורך קיומי נוסף הוא לסנן. לסנן אנשים שגורמים לי להרגיש רע, רע בקשר לדברים ורע בקשר לעצמי. פתאום כל הערה שלא במקום גוררת מבטים זועמים מצידי והתרחקות לא סובלנית. אפשר לאמר שאני לא מוכנה לקבל שיט מאף אחד יותר. בעלי קיבל את שלו גם כשהעיר לי שאני שמנה (עליתי 5 ק"ג מעל המשקל שלי.. דה...). הוא אמר את זה עם כוונה ברורה להעליב. כל הקטע הזה שאינו מעריך אותי בגרוש, שתמיד נורא פגע בי, פתאום מעורר אצלי רחמים כלפיו... על הזין שלי אפשר לאמר.

משהו שינה זווית בחיי ובמהות שלי. עם כל הצער והאובדן שהיה ויהיה, יש תחושת רוגע עצומה וניקיון יסודי. כאילו חזרתי הביתה.