הכל כל כך שונה. אפילו את העריכה אני כבר לא מכירה, הזוי.
זה כל כך קיטשי אבל לכתוב בפאקינג בלוג נטוש שלי, אני מרגישה כיתה ח' למרות שאפילו התיכון מאחוריי.
כל כך הרבה תקופות ורגעים ונוסטלגיות, הכל בלתי נשכח, גם הרע וגם הטוב.
תקופה מוזרה עוברת עליי כרגע. בין סוף התיכון לתחילת הצבא.
מין תקופת מעבר בין שני דברים כל כך גדולים.
חשבתי כבר שבאיזושהי צורה הכל התיישב במקומו, הכל מסודר וברור.
מי נגד מי ומי כבר שייך להמשך חיי.
אבל יש לי תחושה כל כך חונקת לאחרונה, כאילו התפספסו לי כמה דברים,
כמה בחירות לא נכונות.
אני מתגעגעת לאפשרות לעשות טעויות ולתקן אותן.
יש הרגשה שהכל צריך להתבצע בצורה מושלמת בשלב הזה של החיים או שהכל יתפספס לך בצורה נוראית שאי אפשר לשנות בחזרה.
אני לא מסוגלת לשמוע יותר שקרים מאנשים שכל כך קרובים לי בחיי.
אעלק פאקינג משענת. כל שקר פשוט קורע אותי לגזרים.
חתיכת נשמה שכבר לא תחזור להיות כמו שהייתה פעם.
וגם כשאולי זה אמת אני לא יכולה שלא לתהות לגביה.
אין שום אמון, איך אפשר לחיות ככה עם האנשים שהכי קרובים אלייך.
בלי יכולת בחירה לגבי זה בכלל.
לפעמים יש לי את ההרגשה הזאת כאילו הלב שלי עומד להתפוצץ לו מבית החזה,
זה כל כך מעיק, אני לא יודעת איך מתמודדים עם זה.
נראלי זוהי סופה של תקופה, בעזרת השם תתחיל אחת טובה יותר.
אני רק רוצה שתדעי שאני מצטערת, אני כל כך מצטערת. את יודעת שאני פחדנית, שאני לא יודעת להתמודד עם דברים. אנחנו דיברנו על זה שאין לי חרדת נטישה יש לי חרדת עשיית הדברים מלכתחילה. אני מקווה שיותר טוב לך מאז הפעם אחרונה שדיברנו. יש מעט בני אדם שאני באמת אוהבת ואת יודעת שאת אחת מהם. אני מקווה שבאיזשהו שלב הנתק המעיק הזה יפסיק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
maayan69