אופוריה זמנית

הבוקר הזה

הוא ערגה

לַבַּית

שחלונותיו פעורי הפה

בלעו בשקיקה את כפיליו

כדי להשיבם במשורה

כמנחה.   

הבוקר הזה

הוא הבטחה

להחיות את האורח

שדחק בי לצאת

אל המדשאה בחצר

לרוות מעלומי

צלו הקריר של

הבית.

לשחק  

בחנווני וקונה,

לשקול כף אפר

על מאזני פרי הדמיון

ולהעביר מיד ליד

שקיקי חול מבורר

כאילו היו סוכר וקמח.

הבוקר הזה כמו

הבוקר ההוא

משקר לי:

"נצח,

נצח".