אופוריה זמנית

מוכנה נפשית וחמושה במשקפי שמש כהים (את השמשייה שתכננתי כי תשמש כלי משחית, השארתי אחר כבוד בבית, פרחים ורודים על רקע טורקיז לא התאימו לסצנה) הגעתי לגן סביון בתפקיד מאבטחת מטילת אימה. נשלחתי להגן בגופי על ילדי הגן.

התפללתי שהאפוד הזוהר שנאמר לי כי אקבל בגן, לא יגיע ולהפתעתי תפילתי נענתה. כמה פשוט להתפלל ולקבל את מבוקשך. רק המחשבה לעטות שכבה נוספת בחום הזה, די בה כדי לקטול אותי, אני פוטרת את המחבלים מהצורך בנשיאת נשק, סתם שמיכה תעשה את העבודה.

משימתי הראשונה סיור מחוץ לכותלי הגן, הושלמה בהצלחה. השטח נמצא נקי ובטוח לקבלת הילדים והוריהם. מיד עברתי לעמידת מוצא של מאבטח רוסי  -  ידי שלובות על החזה, רגליי פשוקות  (נא לא לקפוץ למסקנות, קפיצות מפחידות אותי בימים אלה) ראשי זקוף ופונה חליפות ימינה ושמאלה, לאמור "הנני כאן!" או סתם שופוני. הערנות מכסימלית, אני רוצה לראות מי המחבל שיעז להתקרב.

השמש שהיתה סלחנית בבוקר מטפסת מעלה ומחליטה לבחון את עמידותי, מאיימת שהאשה העומדת איתן, תימס תוך דקות לשלולית. מה שמותיר לי אופציה אחת, להתיר את הקשר בידיים ולהרימן לאט, לאט כדי לאפשר לבתי השחי להתאוורר, למרות שהפוזה אינה תואמת את זו של המאבטח שאימצתי, אני משוכנעת שכתמים עגולים של זיעה פחות אטרקטיביים לזמן מחבלים. איזה מחבל יבחר להרוג אשה מיוזעת?

זה בדיוק הזמן שאני מברכת על כל אוטובוס שחולף על פני, מצל עלי לרגע ומחולל רוח קלה. אני נזכרת שתפילותי נענות ולכן מאתגרת את אלוהים ומבקשת להגביר את תנועת האוטובוסים. אלא שלפתע מתחוור לי שקווי האוטובוס העוברים בקרבתי נושאים בקרבם לא מעט מבני דודנו ולכן שולחת ביטול תפילה.

נסיגה איטית לאזור המוצל שבכניסה לגן, סמוך לפח הזבל נראית כפתרון אידיאלי. ניתוח מהיר של הנתונים מוביל אותי למסקנה כי עדיף לעמוד קרוב לפח אשפה על פני עמידה על שפת המדרכה וכך למנוע פיגוע דריסה.

בדיוק כשאני עושה צעד לאחור, חולפים מאחורי, במהירות, שני רוכבי אופניים חשמליים וכמעט מגלחים לי שכבה ראשונה של העור. אם לא פיגוע דקירה, מובטח לי פיגוע דריסה.

בצד ימין של הכניסה לגן אני מבחינה בשלט המזמין אותי לצפות בקריוס ובקטוס מצד שמאל סבא טוביה אדיש למתרחש במדינה ומלא סיפוק עצמי.

הורים יוצאים ובאים, מברכים, מודים ומחייכים אבל יש גם כאלה שאינם מבחינים בי, בשבילם אני שקופה.

למען השם אני בחורה, רק אם אתם מתעקשים, אשה. למה להיות קטנוניים?  כל כך הרבה בחורות ערביות שלפו סכין בשבועיים האחרונים, אולי אני אחת מהן. המינימום הנדרש הוא לגלות ערנות, לשאול אותי, מי את? להזכירכם, אין לי  אפילו אפוד זוהר, להצהרת כוונות.

נכון אינני נראית כמו ערביה, אך איך נראית ערביה? אני מחליטה לפתוח בסדרת חינוך להורים ללמד אותם אחריות מהי. ובאותה הזדמנות גם דורשת להקפיד ולנעול את השער אחריהם.

הצמא והרעב מתחילים להציק, אסור לשבת, כאן לא בית קפה.

הצצה חטופה בשעון מגלה שהשעה 8:30, אפשר לעזוב ולהמשיך למשרד.

לא רחוק מכאן, כעבור זמן קצר מודיעים על אירוע דקירה. לא בטוח שהייתי מוכנה להתנדב לו הייתי יודעת שהאיום כל כך קרוב.