לסיפור הזה יש התחלה אבל אין לו סוף, כי לא סיימתי אותו וככל הנראה גם לא אסיים. נזכרתי בו בזכות טליק .
10.12.05
פרק א'
זה היה בשלהי יולי שבשנת 1960
באחד מימי הקיץ הלוהטים. "האויר עומד" היתה אימי אומרת ומתלוננת
על הלחות הגבוהה, בעודה מגישה משקה צונן לאבי שהיה עסוק בהתרת הקשרים בחוט השפגט
שהסתבך.
שני אחי שישבו על מעקה המרפסת חיכו
בקוצר רוח שאבי יסיים את מלאכתו ויעיף את העפיפון הססגוני בשמיים כדרכו מדי שנה
בחודשי הקיץ.
אבי שהיה ידוע בחיבתו לעפיפונים, או
ליתר דיוק בצפייה בדאיית העפיפונים בשחקים הקדיש את רב זמנו במעקב אחר תנועותיו החדות של העפיפון, קודם
צולל שמאלה ואחר כך ימינה, שמאלה וימינה עד שמתייצב וממריא במלוא תפארתו, נע בקלילות
עם הרוח כמו במחול שצעדי הריקוד מתואמים .
בשעות האלה ראיתי את אבי מוריד מעליו את
מסיכת ההורה הקפדן ומגלה את פני הילד הלהוט לשחק במשחק האהוב עליו.
שלומי, אחי הבכור היה האחראי על בניית
השלד, מצליב את קני החזרן עד ליצירת שש
פאות שוות בגודלן ובזוויות שביניהן. עלי הטילו את עטור הראש המשושה. תמיד זה היה
ראש משושה,אף פעם לא מעוין או משולש. הזנב המפואר ואניצי נייר מסולסלים שהדבקתי לראשו היו עוברים
בדיקה קפדנית של שלומי על מנת שלא לפגוע בשווי משקלו של העפיפון שכל חוטיו נקשרו זה
לזה במרכזו לאחר שאורכם נמדד בדייקנות כדי לא לפגוע בכושרו לנסוק.
"איזה פלונטר" התלונן אבי כשהתיר
סוף סוף את הקשר האחרון בחוט ונסה לחבר בין הקצוות של העפיפון והסליל שבידו, בעודו
מרים את מבטו לעבר השמיים ממתין למשב הרוח שיהיה חזק דיו לעילוי ולהקלת התנופה של
העפיפון שנח עדיין אחר כבוד על רצפת
המרפסת
שלומי ואני חיכינו בקוצר רוח לסימן
שמבשר כי אפשר להתחיל לרוץ לחצר עם העפיפון ביד להחזיק גבוה ככל האפשר ולשחררו
ברגע שיינתן האות. רק שבי שהיה רך בשנים ישב באדישות והתבונן בנו, לא מבין על מה המתח.
מפאת גילו הצעיר, שבי מעולם לא נטל
חלק בהכנת העפיפון או בניסיונותינו הכושלים בשליחתו למרומים אולם ברגע שהמריא היה
הוא זה שהחזיק בגאווה את קצה הסליל הקשור לכפיס העץ ומשך קלות מדי פעם להגביה את
מעופו של העפיפון במיומנות של אדם מבוגר.