אופוריה זמנית

                                                                                                4.3.06

                                                                        (שיר של יהודה עמיחי – ריח הבנזין עולה באפי)

                                                                                              תוספת שורה שלי על כל שורה בשיר – כמתבקש בש"ב

                                                                                                  השורה באדום של יהודה עמיחי              

ריח הבנזין עולה באפי/ באפינו

ריח הבנזין עולה באפי

וראשי עלי סחרחרה.

את נפשך, נערה, אשים בתוך כפי

להגן מפני המרה.

כמו אתרוג לתוך צמר רך

מטיל, בתוך ערסלו מונח

גם אבי המת עשה כך

לפני שאת נשמתו נפח.

ראי, עץ הזית הפסיק לתמוה-

ולא חקר מתי מי מעיין פסק לגמוע,

הוא יודע שיש עונות וצריך לנסוע

ויודע, בין מטעיו מזמן פסקנו לפסוע.

נגבי את פניך ועמדי לידי

הושיטי ידך לפגוש את ידי

וחייכי כמו בתצלום המשפחתי

רגע לפני לכתי.

ארזתי את חולצותיי ואת יגוני

אותם הנחתי חרש ליד עיצבוני

לא אשכחך שהיית ילדת חלוני

כי נדרתי, נשבעתי על מזוזת מעוני.

האחרון לפני השטח, השממה

הנושאת את בכייה בדממה

שחלונות אין בה ויש בה מלחמה

ולעולם מקללת את קדושת האדמה.

פעם צחקת ועכשיו את שותקת

שואפת אוויר אך נשמתך נעתקת.

הארץ האהובה לעולם אינה צועקת

אך כמו שכור את דמה משהקת.

הרוח יבוא לרשרש בכמוש

ואם לא יבוא הנחכה לו עד בוש?

מתי נישן שוב ראש ליד ראש

ואומר אהבתיךְ, אהבתיךָ ללחוש.

בתוך האדמה יש הרבה חומרי גלם

 גם עפרות-זהב שנזרעו בתלם,

לא הוצאו כמונו מתוך חשך ואלם

כמונו ברואי האלוהים שבצלם.

מטוס הסילון עושה שלום במרומיו

לכל בניו ובנותיו

עלינו ועל כל האוהבים בסתיו

ומותיר סילון לבן אחריו.

רחל בכר