אופוריה זמנית

צלצול טלפון חרישי קטע את השיחה שלי עם אביגיל, "זוהי הודעת S.M.S. מטלפון מס'...." נשמע קול גברי מעוות מעברו השני של הקו, "מחכים לך בקניון רמת אביב."

"מחכים לי! שמעת?" אמרתי בלגלוג, לא קבעתי בקניון רמת אביב עם אף אחד וברור כשמש שלא בשעות העבודה,  "הופה!" אמרה בחיוך ורמזה בכך, "מי יודע אולי יש דבר מה שאינני יודעת..."

למה בהודעת S.M.S. לטלפון שבעבודה? תמוה לא? מי שזקוק לי יודע את מס' הטלפון הנייד, אמרתי בספק, ומיהרתי לרשום את המספר המוקלט, במטרה לשוב לבעל ההודעה ולהעמידו על טעותו.

חבל שהוא ימתין לפגישה, ההודעה לא הגיעה ליעדה, מחובתי להעמידו על טעותו, תירצתי בקול חלוש כמתנצלת, וללב הסתננה המחשבה - זה הגורל.

זיק של כישוף הדליק אור בעיני, ואביגיל צחקקה כמבקשת לחשוף את הסיבה האמיתית לתשוקתי העזה להתקשר אליו.

התשוקה לדעת מיהו, לא הרפתה, סוף, סוף ההודעה זימנה לי את  חלון ההרפתקאות הנכסף, מי יודע אולי הגיע העת שסיפור לוהט יעטר את קירות חיי הערומים. "את רק צריכה לפתוח את החלון"  זמר שד קטן בתוכי, והמשיך בעוקצנות "זו הזדמנות שאסור לפספס, אפשר שזה גיל, אותו בחור ששבר את לבבך בנעוריך כשירד לחו"ל"

עשר שנים מחיי מוכנה להקריב בשביל לראות אותו שוב, לגלות אם רמץ האהבה הבלתי ממומשת עדיין בוער.

בלורית השיער השחורה וודאי הכסיפה ואולי קרחת גאה מתנוססת על ראשו, וכרסו? תפחה כסופגנייה, מרוב עונג בארה"ב, אין האהבה תלויה בדבר ניסיתי לגרש אותו הרהור זדוני, אם אכן זה הוא, גם אם הוא עם מקל הליכה הייתי רצה אל בין זרועותיו.  

חמתי ניצתה יחד עם געגועי, טרם סלחתי על שנסע בחתף, ללא הסבר, בלי להיפרד.

כשבוע לאחר נסיעתו רק גיליתי לתדהמתי שהתחתן, זה רק בגלל הכסף שלה, צרב בי עדיין העלבון, אחרת למה נסע אחריה?  

"זה לא הוא, תרגיעי", מה את עושה עניין משיחה אנונימית? התחלף הקול הנחשוני בקול ההיגיון.

הנחתי את השפופרת בעריסתה חוככת בדעתי אם להתעלם מההודעה או להתקשר. מה הוא יחשוב? לחש לי שוב הקול הקטן, בשביל מה  לך להסתבך? מישהו טעה, שיחכה! שיתקשר שוב... שישלח הודעה חוזרת... לא, זה לא הוגן, בטלתי את ספקנותי, אבל אם זה הוא....

מקץ דקות אחדות, לקחתי את פיסת הנייר בה רשמתי את מספר הטלפון, נחושה בדעתי לסיים עם ההתלבטות.

שני מספרי הטלפון היו רשומים על הדף, לא זכרתי איזה מביניהם שייך לבעל ההודעה, לכן בחרתי לחייג למספר שהופיע בתחתיתו, רק טבעי הוא שארשום

                                              -2-

במקום זה את המספר של השיחה האחרונה, ראשון, ראשון ואחרון, אחרון, נימקתי לעצמי את הבחירה .

"הלו? שלום, מדברת..." פתחתי את דברי ומעברו השני של הקו השיב קולו של גבר בטון בטוח  "גברת לא שלחתי שום הודעה, על מה את מדברת?" חזרתי על דברי באיטיות כאילו קצב המילים יחדיר בו את ההבנה, אך הוא בשלו. "מאיפה אמרת

שאת מדברת? אשתי הייתה אמורה להגיע אליך למשרד." ניסה להסביר , "את טועה."

רק אז התעשתי, לפני דקות מספר אכן רשמתי ילד לגן , מן הסתם כנראה בנו, ולצורך הקלדת פרטי כרטיס האשראי, רשמתי את מספר הטלפון על דף ואחר כך העתקתי ממנו למחשב, בשל בעיית תוכנה שאינה מאפשרת הקלדת הספרות  משמאל לימין . "צר לי" התנצלתי כמי שנתפסה בקלקלתה, מרגישה את הסומק מכסה את פני. "מה את בת שבע עשרה? תפסיקי עם השטויות" שב ועלה ממעמקים קולו העמוק של ההיגיון, והזכיר לי את הסיבה שלשמה ניסיתי.

בכל זאת חייגתי, הפעם את המספר האחר שהופיע בדף, מענה קולי חזר בעקשנות על ההודעה "המנוי אינו זמין כעת אנא נסה..." o.k.  עשיתי כמיטב יכולתי, שכנעתי את עצמי בהקלה, והורדתי את השפופרת.

"שמעי סיפור," פניתי לעברה של הממונה עלי, בהפסקת הצהריים, מוטרדת עדיין, מבלי דעת מדוע. "כשיצאת מהמשרד קבלתי שיחה ..." גוללתי בפניה את הקורות אותי, בהעדרה, מנסה לשוות לסיפור נופך רומנטי.

"כן, אמרתי לך שמכשיר הטלפון הסלולארי שלי מקולקל, הן לא ידעו לאן להתקשר."

ובטרם ירדתי לסוף דעתה, הוסיפה "זו נוגה, כזו חסרת סבלנות"

"את בטוחה? " שאלתי ולקחתי את פיסת הנייר כדי להשוות עם המספר שהופיע על הצג.

"בטח שאני בטוחה" אמרה תוך שהיא מצביעה על  המספר המופיע, "מה כל החקירות האלה? במקום להתעסק בשטויות אולי תסיימי להדפיס את המכתב שנתתי לך."  

טיפשה, יכלה להסתיר ממני את המידע לפחות, הרהרתי. עובדת צבור, עורכת מסע קניות עם בנותיה, באמצע שעות העבודה. כיצד היא מעיזה...  זו הדוגמא שהיא נותנת?

הכעס שהציף אותי התחלף באכזבה, במחי יד נפצה לי את האשליה שרקמתי, ומבלי משים לחשתי בבוז  "הטלפון מצלצל אולי עכשיו יודיעו שמחכים לי בקניון רמת אביב"...

"מה אמרת?" שאלה "כלום, כלום, מחכים לי..." סיננתי מבין שיני ברשעות, והתרחקתי.