אופוריה זמנית

 לסיפור הזה יש  התחלה אבל אין לו סוף, כי לא סיימתי אותו וככל הנראה גם לא אסיים. נזכרתי בו בזכות טליק .

                                                                                                            10.12.05

                                                         פרק א'

זה היה בשלהי יולי שבשנת  1960  באחד מימי הקיץ הלוהטים. "האויר עומד" היתה אימי אומרת ומתלוננת על הלחות הגבוהה, בעודה מגישה משקה צונן לאבי שהיה עסוק בהתרת הקשרים בחוט השפגט שהסתבך.

שני אחי שישבו על מעקה המרפסת חיכו בקוצר רוח שאבי יסיים את מלאכתו ויעיף את העפיפון הססגוני בשמיים כדרכו מדי שנה בחודשי הקיץ.

אבי שהיה ידוע בחיבתו לעפיפונים, או ליתר דיוק בצפייה בדאיית העפיפונים בשחקים הקדיש את רב  זמנו במעקב אחר תנועותיו החדות של העפיפון, קודם צולל שמאלה ואחר כך ימינה, שמאלה וימינה עד שמתייצב וממריא במלוא תפארתו, נע בקלילות עם הרוח כמו במחול שצעדי הריקוד מתואמים .

בשעות האלה ראיתי את אבי מוריד מעליו את מסיכת ההורה הקפדן ומגלה את פני הילד הלהוט לשחק במשחק האהוב עליו.

שלומי, אחי הבכור היה האחראי על בניית השלד, מצליב את קני החזרן  עד ליצירת שש פאות שוות בגודלן ובזוויות שביניהן. עלי הטילו את עטור הראש המשושה. תמיד זה היה ראש משושה,אף פעם לא מעוין או משולש.  הזנב המפואר  ואניצי נייר מסולסלים שהדבקתי לראשו היו עוברים בדיקה קפדנית של שלומי על מנת שלא לפגוע בשווי משקלו של העפיפון שכל חוטיו נקשרו זה לזה במרכזו לאחר שאורכם נמדד בדייקנות כדי לא לפגוע בכושרו לנסוק.

"איזה פלונטר" התלונן אבי כשהתיר סוף סוף את הקשר האחרון בחוט ונסה לחבר בין הקצוות של העפיפון והסליל שבידו, בעודו מרים את מבטו לעבר השמיים ממתין למשב הרוח שיהיה חזק דיו לעילוי ולהקלת התנופה של העפיפון שנח עדיין  אחר כבוד על רצפת המרפסת

שלומי ואני חיכינו בקוצר רוח לסימן שמבשר כי אפשר להתחיל לרוץ לחצר עם העפיפון ביד להחזיק גבוה ככל האפשר ולשחררו ברגע שיינתן האות. רק שבי שהיה רך בשנים ישב באדישות והתבונן בנו, לא מבין על מה המתח.

מפאת גילו הצעיר, שבי מעולם לא נטל חלק בהכנת העפיפון או בניסיונותינו הכושלים בשליחתו למרומים אולם ברגע שהמריא היה הוא זה שהחזיק בגאווה את קצה הסליל הקשור לכפיס העץ ומשך קלות מדי פעם להגביה את מעופו של העפיפון במיומנות של אדם מבוגר.

אני נגשת למלאכה חמושה בעט וברוח קרב, מסתערת על התשבץ כמו מסתערב עיוור. העיניים מתחננות למשקפיים, אבל הראש אומר לא, תתמודדי! אולי אפילו תשפרי את ראייתך אם מעט מאמץ ותרגול, אולי אור השמש הנופל על האותיות יחדד את המיקוד.

הגדרה ראשונה:  מעונות השנה 3 אותיות

קלי קלות, יש 4 עונות. אין אופציה לטעות.

קיץ, אני צוהלת. לא??? הרי אין זה חורף ואביב, אלא אם המחבר התכוון לחֹרף בכתיב חסר... גם לא? אולי סתו ללא יוד? לא ולא. אוי ואבוי המציאו עונה חדשה.

מגגלת - אין. 4 עונות וכולן ישנות.

עושה מאמץ נוסף, מצמוץ, מיקוד ופתאום מתגלה ההגדרה הנכונה - ממצוות השדה. איך ראיתי מעונות השנה? לעיניים פתרונים.

הגדרה שניה: אי בתאילנד מסתיים בנ.י.נ. סכנין? נו אני יודעת שלא, אבל לא יכולה להתעלם מהנקר שיש לי במוח, סכנין... סכנין... די כבר, זו לא סכנין, זה בגלל המונדיאל? סכנין תמיד מתקשרת לי לכדורגל, אני מנחמת את עצמי, את לא אשמה אלה השידורים שהמסו לך את המוח.

אמנם לא הייתי בתאילנד אבל מכירה מספר שמות של איים, אף אחד לא מתאים.

קחי משקפיים קופץ אצבעוני מתוך הקופסא השחורה שלי, למה את עושה לך את החיים קשים? את אמורה להשתעשע, לא לסבול.

ביג נו! אני אתגבר, אני אפתור ללא עזרים, אפילו בלי טובות מהשמש שתאיר על המילים, גם בחושך אני אצליח.

פותרת על אוטומט ללא צורך במשקפיים - לץ, מטבע יפני, נחל, אות באנגלית, אות ביוונית... אופס, זו כבר אופרה אחרת. מה לי וליוונית? אני זוכרת בסך הכל 4 אותיות: אלפא, בטה, ג'מא, דלתא, אז מה אם אמי ידעה יוונית? הכרתי אולי גם תטא כי בלדינו פרושה ציצי. ופאי כי משהו נשאר מהמשוואה הזו של המעגל. מפליא שאני מגלה שאוצר האותיות גדל ככל שאני חושבת על כך ולכן אפסיק פן יתגלה שהאוצר שלי ראוי לספר הרפתקאות.

עד כאן תשבץ רגיל, יש גם תשבץ של "שבור את הראש" אז עם ראש שבור בוודאי שלא אוכל להיעזר במשקפיים.