אופוריה זמנית

                                                7.7.2011

כשאתה חי בחשיכה, אתה חושב לילה,

צד כוכבים,

מלטש את פני הירח

ודעתך זחה.

כשחושך אותי עוטף  אני רואה שחורות,

כורתת ברית

עם השקיעה,

מניחה רטיות ענני -

שכבות

על נפשי הפגועה

ודעתי נחה.

הבוקר נָדַר
אַך הַיּוֹם מְחַלֵּל אֶת דְּבָרוֹ
וּבַלַּיְלָה כשתצא נִשְׁמָתִי
לתבוע
בֵּית דִּין שֶׁל מַעֲלָה
יַתִּיר, בַּשַּׁבָּת, אֶת נִדְרוֹ
ונפשי תרחף קלה
לא תוכל

להימוט.

הבוקר הזה

הוא ערגה

לַבַּית

שחלונותיו פעורי הפה

בלעו בשקיקה את כפיליו

כדי להשיבם במשורה

כמנחה.   

הבוקר הזה

הוא הבטחה

להחיות את האורח

שדחק בי לצאת

אל המדשאה בחצר

לרוות מעלומי

צלו הקריר של

הבית.

לשחק  

בחנווני וקונה,

לשקול כף אפר

על מאזני פרי הדמיון

ולהעביר מיד ליד

שקיקי חול מבורר

כאילו היו סוכר וקמח.

הבוקר הזה כמו

הבוקר ההוא

משקר לי:

"נצח,

נצח".