אופוריה זמנית

                                                7.7.2011

כשאתה חי בחשיכה, אתה חושב לילה,

צד כוכבים,

מלטש את פני הירח

ודעתך זחה.

כשחושך אותי עוטף  אני רואה שחורות,

כורתת ברית

עם השקיעה,

מניחה רטיות ענני -

שכבות

על נפשי הפגועה

ודעתי נחה.

המשוגעת האדומה

שוב רוקדת

זרועותיה מתנופפות בפראות

אצבעותיה פורעות,

בוערות בראשי העצים.

בואו הצטרפו, היא לוחשת 

בקול מעובה מעשן

ולשונה מלחכת בבוז

סוררים שעומדים במרים.

במוקד הבמה, מקבצת

חסידים למחולה הסוער

תחת גלימתה המתנופפת

זבח הלום ובוער.

מדוע אין איש שיכול

לפקוד על הרוח לעצור

על לשונות האש לקפוא

ולהתחיל

לנווט עשן

סמיך

מיערות הכרמל

בהבל פיו?