אופוריה זמנית

נהוג אצלנו בעבודה שבכל מסיבת פרידה אני כותבת מילים ללחן של שיר מוכר ושרה. 

מודה, יש קושי עצום להתאים מילים ללחן קיים, אבל אני אוהבת אתגרים. גם להעלות את הקישור לכאן היה לא פשוט. 

אז הסתגרתי באמבטיה, כי זה החדר הכי אטום בבית, עם המחשב הנייד והטאבלט, דפי המילים שכתבתי וכוונות טובות.

לא לקחתי בחשבון שעל פי הפלייבק צריך לשיר תחילה שני בתים ופזמון ולאחר מכן הפזמון החוזר מתנגן לאחר בית אחד בלבד, כך שנאלצתי לאלתר. 

תשאלו: למה לא לקחת בחשבון? או, כי לא הקשבתי לפלייבק לפני שכתבתי את המילים וטעיתי לחשוב שהשיר בנוי משני בתים ופזמון וחוזר חלילה. 

התכנית הייתה להצטלם בוידאו, אבל אז היה צורך בגיוס הבן, להתלבש ולהתאפר. להקליט אודיו אפשר גם לבד ועם פיג'מה, לכן הפיג'מה לקחה בגדול.

תוך כדי הקלטה נאלצתי לערוך שינויים.

האם ראוי להשמיע את זה לבעלת השמחה? (לצערי לא אוכל להשתתף במסיבה, בגלל שאחרי חופשת הסמסטר אני לא רוצה להבריז מהלימודים).

עד ליום שני אני צריכה להעביר את החומר, תיהיו כנים ונחמדים, האם השיר ראוי? תהיו גם סלחנים כי אני מצוננת ולא מצליחה לדייק.

אז אחרי שז...תי לכם את המוח מצרפת לכם את המילים והקישור.

היום הגיעו למשרדי אם ובתה.

מאחר וכל מעייני היו נתונים לאמה, בנסיון לעזור לה ולתת את השרות לו היא זקוקה, הבעתי התעניינות קלה בבתה בת החמש.

כיוון שמדובר בתושבים חוזרים, שאלתי את הילדה לשמה ואם היא דוברת עברית, היא השיבה בחיוב וכשראתה שאמה ואני עסוקות נפנתה אל המזכירה הנוספת שעובדת עימי.

שמעתי אותן משוחחות על פיות ופלטתי אגבית, אני אוהבת פיות..

אחרי שהאם ובתה עזבו את המשרד, ספרה לי המזכירה שהילדה "רואה" פיות.

.

כשהיא שאלה את הילדה לאיזו פיה היא משתייכת, ענתה הילדה, בבטחון, שפיית האור הנצבת בחדר הסמוך. היא תארה לה בפרוטרוט את דמותה והוסיפה שהיא זקוקה ומבקשת מנת אור.

על כן "שלחה" לה קרן אור בעזרת האצבע תוך השמעת קול הולם שמחקה את הצליל של שליחת הקרן, ואחר הוסיפה שהפיה התרצתה ונעלמה.

לדבריה, היא מכירה פיות לרב. אחת מהן היא פיית העופות, שלה מקור של ציפור בצבע אדום, זנב של טווס וכך היא הפליגה בתאורים מרשימים ועשירים. של הנוצות והכתר. 

הפייה האישית שלה היא מלכת הפיות, שלה שני שרביטים ובגדיה מפוארים.

התפעלתי מהדמיון העשיר של הילדה ולתדהמתי אמרה המזכירה שהיכולת הזו לראות פיות לא זרה לה, וכי גם היא מסוגלת לראות פיות.

מכיוון שאני אדם ספקני, אני בטוחה שמדובר בדמיון פורה ואילו הייתי אמה של הילדה, הייתי גם נכנסת לפאניקה קלה, ובודקת שהכל כשורה.

כשאדם מבוגר אומר דברים כאלה, אני מתחילה להאמין שמרב "רוחניות" אנשים מאבדים קצת את האחיזה בקרקע.

לא ידעתי כיצד להגיב.

למרות שקורים לי מקרים רבים של טלפתיה, חלומות נבואיים ועוד כהנה וכהנה קוריוזים שאני כותבת ושומרת לעצמי, פן יחשבו שהשתחרר לי בורג, אני עדיין לא מאמינה שאפשר לראות פיות.

צלצול טלפון חרישי קטע את השיחה שלי עם אביגיל, "זוהי הודעת S.M.S. מטלפון מס'...." נשמע קול גברי מעוות מעברו השני של הקו, "מחכים לך בקניון רמת אביב."

"מחכים לי! שמעת?" אמרתי בלגלוג, לא קבעתי בקניון רמת אביב עם אף אחד וברור כשמש שלא בשעות העבודה,  "הופה!" אמרה בחיוך ורמזה בכך, "מי יודע אולי יש דבר מה שאינני יודעת..."

למה בהודעת S.M.S. לטלפון שבעבודה? תמוה לא? מי שזקוק לי יודע את מס' הטלפון הנייד, אמרתי בספק, ומיהרתי לרשום את המספר המוקלט, במטרה לשוב לבעל ההודעה ולהעמידו על טעותו.

חבל שהוא ימתין לפגישה, ההודעה לא הגיעה ליעדה, מחובתי להעמידו על טעותו, תירצתי בקול חלוש כמתנצלת, וללב הסתננה המחשבה - זה הגורל.

זיק של כישוף הדליק אור בעיני, ואביגיל צחקקה כמבקשת לחשוף את הסיבה האמיתית לתשוקתי העזה להתקשר אליו.

התשוקה לדעת מיהו, לא הרפתה, סוף, סוף ההודעה זימנה לי את  חלון ההרפתקאות הנכסף, מי יודע אולי הגיע העת שסיפור לוהט יעטר את קירות חיי הערומים. "את רק צריכה לפתוח את החלון"  זמר שד קטן בתוכי, והמשיך בעוקצנות "זו הזדמנות שאסור לפספס, אפשר שזה גיל, אותו בחור ששבר את לבבך בנעוריך כשירד לחו"ל"

עשר שנים מחיי מוכנה להקריב בשביל לראות אותו שוב, לגלות אם רמץ האהבה הבלתי ממומשת עדיין בוער.

בלורית השיער השחורה וודאי הכסיפה ואולי קרחת גאה מתנוססת על ראשו, וכרסו? תפחה כסופגנייה, מרוב עונג בארה"ב, אין האהבה תלויה בדבר ניסיתי לגרש אותו הרהור זדוני, אם אכן זה הוא, גם אם הוא עם מקל הליכה הייתי רצה אל בין זרועותיו.  

חמתי ניצתה יחד עם געגועי, טרם סלחתי על שנסע בחתף, ללא הסבר, בלי להיפרד.

כשבוע לאחר נסיעתו רק גיליתי לתדהמתי שהתחתן, זה רק בגלל הכסף שלה, צרב בי עדיין העלבון, אחרת למה נסע אחריה?  

"זה לא הוא, תרגיעי", מה את עושה עניין משיחה אנונימית? התחלף הקול הנחשוני בקול ההיגיון.

הנחתי את השפופרת בעריסתה חוככת בדעתי אם להתעלם מההודעה או להתקשר. מה הוא יחשוב? לחש לי שוב הקול הקטן, בשביל מה  לך להסתבך? מישהו טעה, שיחכה! שיתקשר שוב... שישלח הודעה חוזרת... לא, זה לא הוגן, בטלתי את ספקנותי, אבל אם זה הוא....

מקץ דקות אחדות, לקחתי את פיסת הנייר בה רשמתי את מספר הטלפון, נחושה בדעתי לסיים עם ההתלבטות.

שני מספרי הטלפון היו רשומים על הדף, לא זכרתי איזה מביניהם שייך לבעל ההודעה, לכן בחרתי לחייג למספר שהופיע בתחתיתו, רק טבעי הוא שארשום

                                              -2-

במקום זה את המספר של השיחה האחרונה, ראשון, ראשון ואחרון, אחרון, נימקתי לעצמי את הבחירה .

"הלו? שלום, מדברת..." פתחתי את דברי ומעברו השני של הקו השיב קולו של גבר בטון בטוח  "גברת לא שלחתי שום הודעה, על מה את מדברת?" חזרתי על דברי באיטיות כאילו קצב המילים יחדיר בו את ההבנה, אך הוא בשלו. "מאיפה אמרת

שאת מדברת? אשתי הייתה אמורה להגיע אליך למשרד." ניסה להסביר , "את טועה."

רק אז התעשתי, לפני דקות מספר אכן רשמתי ילד לגן , מן הסתם כנראה בנו, ולצורך הקלדת פרטי כרטיס האשראי, רשמתי את מספר הטלפון על דף ואחר כך העתקתי ממנו למחשב, בשל בעיית תוכנה שאינה מאפשרת הקלדת הספרות  משמאל לימין . "צר לי" התנצלתי כמי שנתפסה בקלקלתה, מרגישה את הסומק מכסה את פני. "מה את בת שבע עשרה? תפסיקי עם השטויות" שב ועלה ממעמקים קולו העמוק של ההיגיון, והזכיר לי את הסיבה שלשמה ניסיתי.

בכל זאת חייגתי, הפעם את המספר האחר שהופיע בדף, מענה קולי חזר בעקשנות על ההודעה "המנוי אינו זמין כעת אנא נסה..." o.k.  עשיתי כמיטב יכולתי, שכנעתי את עצמי בהקלה, והורדתי את השפופרת.

"שמעי סיפור," פניתי לעברה של הממונה עלי, בהפסקת הצהריים, מוטרדת עדיין, מבלי דעת מדוע. "כשיצאת מהמשרד קבלתי שיחה ..." גוללתי בפניה את הקורות אותי, בהעדרה, מנסה לשוות לסיפור נופך רומנטי.

"כן, אמרתי לך שמכשיר הטלפון הסלולארי שלי מקולקל, הן לא ידעו לאן להתקשר."

ובטרם ירדתי לסוף דעתה, הוסיפה "זו נוגה, כזו חסרת סבלנות"

"את בטוחה? " שאלתי ולקחתי את פיסת הנייר כדי להשוות עם המספר שהופיע על הצג.

"בטח שאני בטוחה" אמרה תוך שהיא מצביעה על  המספר המופיע, "מה כל החקירות האלה? במקום להתעסק בשטויות אולי תסיימי להדפיס את המכתב שנתתי לך."  

טיפשה, יכלה להסתיר ממני את המידע לפחות, הרהרתי. עובדת צבור, עורכת מסע קניות עם בנותיה, באמצע שעות העבודה. כיצד היא מעיזה...  זו הדוגמא שהיא נותנת?

הכעס שהציף אותי התחלף באכזבה, במחי יד נפצה לי את האשליה שרקמתי, ומבלי משים לחשתי בבוז  "הטלפון מצלצל אולי עכשיו יודיעו שמחכים לי בקניון רמת אביב"...

"מה אמרת?" שאלה "כלום, כלום, מחכים לי..." סיננתי מבין שיני ברשעות, והתרחקתי.