דבורה

‏{סדנת כתיבה} 

זיכרון ילדות

אני עדיין זוכרת את שמה של התלמידה שישבה לידי בכתה  : יוטה לינדנבאום .

היא היתה שמנמנה , לבנבנה ורדרדה . עיניים כחולות ירקרקות . יהודיה מגרמניה  , שהוריה השכילו לברוח מהיטלר בזמן .

אחת מאלו , שמניחות את הכריך של ההפסקה הגדולה ,לא על עיתון ישן .אלה  על מפית לבנה מעומלנת ומגוהצת .

 שאוכלת בפה סגור , ולא מדברת עם אוכל  , בפה . שבבית מדברת עם מוטי ופאפא בגרמנית .

בלתי אפשרי היה להתעלם מהשוני הגדול בין שאר ילדי הכתה  הכהים והצעקנים , ובינה .

משפחתה הקטנה , היתה אחת מהמשפחות הקטנות האלו שבאו מווינה הקלאסית , הישר לבת-ים ששכנה בחולות .

כל הבנות של המשפחות הייקיות , נגנו על פסנתר והיו לבושות בהידור רב .

מגוד משווע לשאר התושבים .

הם גם הביאו אתם גינונים אירופאיים . לגוגמא  ף באחת הווילות מול הבית שלנו היה בית-כנסת רפורמי .

בתפילות נוכחו נשים וגברים ביחד , ששרו במקהלה בליווי פסנתר .

בכל יום אחרי -הצהרים , נפגשו לכוס תה כמה נשים . תמיד לבושות השמלות כהות עם מלמלה , לפי האופנה האחרונה בווינה .

אני זוכרת אותן מהלכות לאיטן . אוחזות בשימשיה עם מלמלה לבנה , מגן בפני השמש .

ולמה התחלתי את סיפורי עם יוטה ?

כי יוטה קבלה  " טוב מאד " על החיבורים שכתבה , ואני " מספיק בקושי "

      יום אחד הייתי סקרנית : עבור מה מקבלים טוב מאד ? בקשתי מיוטה שתתן לי לקרוא את החיבור שכתבה .

כשגמרתי לקרוא חשבתי : אני יכולה לכתוב יותר יפה .

בשבוע שלאחר מכן כבר קבלתי : " מספיק "

יותר טוב מלא מספיק  , חשבתי בלבי .

וככה משבוע לשבוע השתפרו הציונים שלי עד שהמורה החלה להקריא את החיבורים שכתבתי ,לפני כל הכתה בנוכחות מנהל בית- הספר .