דבורה

נערה עובדת

הלכתי ללשכת העבודה של "הנוער העובד" לבקש עבודה .

מיד עם סיום למודי התפירה , בקיץ של אלף תשע מאות וחמישים .

שנה אחרי מלחמת העצמאות .

 משטר של "צנע " בארץ .

אנשים חיים במינימום ההכרחי .

לכל משפחה פנקסי נקודות , למזון , הלבשה והנעלה .

 במצב של שפל כלכלי , קשה מאד להשיג עבודה  בתפירה עילית .

יום אחר  יום , ביקרתי בלשכת העבודה לנוער בתל- אביב , ובכל יום

 חזרתי הביתה עצובה .

אמא נגשה אלי ושאלה למה אני בוכה .

עניתי שאני מתביישת שאין לי עבודה ,  ואחי שהוא צעיר ממני , כבר עובד .

אמא נחמה אותי , שבוודאי יבוא יום וגם אני אמצא עבודה .

בקר אחד , בבואי כדרכי ללשכת העבודה חכתה לי הפתעה .

 קבלתי פתק ועליו כתובת : רחוב דיזנגוף פינת בר גיורא .

לגשת לסילביה  התופרת . הפקידה ציינה ששכרי יהיה : חצי לירה ליום

שלוש לירות בשבוע ,עשיתי חשבון מהיר , שתים עשרה לירות בחודש, אני אביא הביתה .

  גם לי יש עבודה . סוף סוף .

בבקר שלמחרת , יום חורפי גשום , השכמתי קום . עלי לנסוע בשני אוטובוסים .

ללכת רגלי כברת דרך . לא רציתי לאחר לעבודה כבר ביומי הראשון .

  כל הדרך אל העבודה , שפשפתי את ידי הקפואות  זו בזו .

 משלא עזר , הכיתי על אצבעותיי , בכל פעם על יד אחרת .

לא היו לי כפפות . ובמצב שהידיים שלי היו , לא היה סיכוי שאוכל להחזיק במחט.

הגעתי לכתובת ברחוב דיזנגוף , אני מחפשת איזה שלט שיעיד על מתפרה , או תופרת .

כלום . שום סימן .

מהמדרכה ,ירדתי במדרגות לדירת מרתף . נמוכה מהכביש.

דרך החלון ראיתי מכונת תפירה .

דפקתי על דלת הדירה . נכנסתי , חשכו עיניי .

על מיטה זוגית , צמודה לקיר , ערימת חצאיות ומקטורנים  במשבצות ירוק שחור ואדום .

במרחק שתי רצפות של עשרים סנטימטר כל אחת , עמדו  שתי מכונות תפירה ענקיות , צמודות לקיר בצדו השני של החדר . מימין לכניסה שולחן גזרה ועליו בדים , שאריות של כריכים וספלים מטונפים , שמשקע הקפה שבתחתית , העלה  עובש . ליד השולחן מגהץ אדים רושף . הבטתי סביבי וחשבתי : איפה הם מתכוונים להושיב אותי ?

הם היו זוג של עולים חדשים מרומניה . בקושי דברו מילה בעברית .

האשה סילביה , נראתה  יותר מעשית . כאילו ניחשה את מחשבותיי, שלפה מתחת לשולחן כסא ללא משענת , והסבירה לי בעברית רצוצה , מה עלי לעשות .

כאשר ראתה איך אני תופרת מכפלת , לקחה ממני בפראות את החצאית ואמרה לי :

 "ראש קשה " , כך כנתה אותי : "ככה לא תגמרי לעולם . לא צריכים להרים אחרי כל תפר את היד ולמשוך בחוט . תעשי כמה תפרים יחד , ואחר כך תרימי את היד ותמשכי בחוט . "

השתדלתי מאד לרצות אותה . תפרתי כמו שלימדה אותי . זו לא תפירה עילית . חשבתי . אבל זה מה שיש . קונפקציה . ייצור המוני ולא יקר .

כנראה שהיתה להם הרבה עבודה , כי אחרי יומיים נוספה עוד נערה .

עבדתי עד הצהרים . בשעה אחת היא אומרת לי :" את יכולה לצאת להפסקה לחצי שעה"

לקחתי את הספר שלי ואת הכריך ויצאתי לשבת , על המעקה של המדרגות .

השמש שהגיחה לכמה דקות , שוב נעלמה .

חזרתי לחדר המעופש .

לא דברתי אתה על המשכורת שלי . ידעתי שיש שכר שנקבע על ידי משרד העבודה

והייתי בטוחה שהכל בסדר . שמחתי מאד שיש לי עבודה .

יום יום ישבתי על כיסאי חסר המשענת ותפרתי , בצפיפות הנוראית שהיתה בחדר.

בעלה היה גזרן , היא תפרה על המכונה המפלצתית שהשמיעה רעש מחריש האוזניים.

הגיע יום התשלום וסילביה נותנת לי עשר לירות .  שתי לירות פחות מהמגיע לי .

אומרת לי בשפתה העילגת שלא מגיע לי  חצי לירה ביום , מגיע לי פחות .

שאני לא יודעת לעבוד .

לא עזרו לי הדיבורים .

ביום שלמחרת , הלכתי ללשכת העבודה , להתלונן .

הפקידה חזרה אתי למרתף ולא הצליחה לשנות את דעתה של סילביה .

יותר לא הלכתי למקום העלוב הזה לעבוד וגם שכנעתי את הבחורה הנוספת לעזוב .

כיוון  שהייתי מחוסרת עבודה זמן רב  השלמתי עם  התנאים .

לא יכולתי להשלים עם הניצול .