דבורה

הקטע " עיור " הוא הקדמה לסיפור על : ניו יורק . מסע .

הנה ההמשך .

באחת אחרי חצות , עמדתי במתח , באולם של נמל התעופה בלוד מבטי נעוץ , בכניסה .

חברתי למסע,  לא הגיעה והכרוז הכריז שהעליה למטוס החלה .

צלצלתי אליה מהטלפון הציבורי שבפינה .

מסתבר שהיא נרדמה חצי שעה קודם לכן .

עחינו ברגע האחרון למטוס.שהביא אותנו לפריז, שם החל מסעינו .

בשבעה עשר באוקטובר אלף תשע מאות שמונים ושמונה , שכרנו חדר לשלושה ימים

במלון ברובע שהיה פעם הרובע היהודי .

למחרת וביומיים שלאחר מכן , בקרנו בתחנת הרכבת הישנה , שהפכה להיות מוזיאון, במרכז פומפידו

בגלריות נוספות וערכנו סיור ארוך מאד בלובר.

כאשר התכוננו להמשיך  במסענו לניו יורק , הסתבר לנו שיש שביתת נוניות בפריז.

יפני טוב לב לקח אותנו במכוניתו הפרטית ל"אורלי ".

אחרי מספר שעות , עם כל הבדיקות הביטחוניות ההכרחיות , עלינו למטוס והמראנו לניו יורק.

ברגע שנחתנו בשדה התעופה "קנדי " מודיעה לי חברתי שלמעשה היא לא הצליחה לסדר לנו דיור , כפי שחשבה , על כן היא תתאכסן אצל חברתה ואני בוודאי כבר אסתדר , איך שהוא .

המומה ישבתי ברכב של חברתה . כשהגענו לביתה , דבר ראשון צלצלתי אל הבן של אחי שמתגורר בלונג איילנד . לא היתה תשובה אבל אחרי עחצי שעה הוא ואשתו באו לאסוף אותי אל ביתם .

      בטרם יצאתי את הארץ , הצטיידתי במספר טלפון נוסף , על כל מקרה .

צלצלתי לאחות של ידידה שלי . שמחתי מאד לשמוע , שתוך עשרה ימים , יהיה לה חדר פנוי להשכיר לי .

זמנית קבלתי לרשותי , בביתם של צ. ואשתו את חדר המשחקים של הבנים הקטנים .

המשפחה של הבן של אחי , מנתה שתי "קבוצות " ילדים .

שני בנים ובת בגיל העשרה , ועד שני בנים שהגדול היה כבן שלוש והקטן בערך שנה וחצי .

ההורים התחתנו צעירים הילדים צמחו מהר ובילו רוב היום מחוץ לבית .

על מנת לא להרגיש 'זקנים' הביאו לעולם עוד שני ילדים .

המצב הכלכלי היה טוב , עוזרת ספרדיה נהלה את משק הבית ושני ההורים גדלו ביחד את הבנים הקטנים .

כל בקר הביא אותי צ. לתחנת הרכבת התחתית בלונג איילנד.אתה הגעתי לקווינס , משם לקחתי רכבת

נוספת , למנהטן.

ברשותי , היתה מפה ואני עשיתי את דרכי , בפיק ברכיים , בעיר שהטילה עלי מורא.

הפחד, אחז בגרוני כמו בצבת ולא הרפה .הרגשתי מאויימת ומבועתת.

יותר מפעם עליתי בטעות , על רכבת לא נכונה הגעתי למקומותשלא התכוונתי להגיע אליהם .

עמדתי , אובדת עצות , מכוסה זיעה קרה , תוהה לאן עלי לפנות .

נזכרתי שבילדותי אבי היה אומר : לא הביישן למד.אזרתי עוז ושאלתי עוברי אורח .

התקשתי מאד , בהתחלה להבין את השפה בניב האמריקאי , בעיקר את הזרים שבהם .

עם הזמן , החלטתי שאינני צריכה לפחוד.

מכ כבר יכול לקרות ?

הרי מעודי לא בקרתי במקומות האלו ....

עדיף להסתכל על כל זה כעל הרפתקה .

ומהרגע ששינתי את ההתיחסות שלי , הכל נראה אחרת , פשוט וקל .

עמדה לפני מטרה אחת :להתקבל לתערוכה קבוצתית .

אחרי התערוכות הרבות שהיו לי בארץ ,מהן יחיד ומהן קבוצתיות , היה חשוב לי לדעת אם יהיה

בעל גלריה בעלת רמה , שיאות לקבל עבודות שלי לתצוגה , בלי יחסי ציבור , בלי שיכיר אותי.

שהעבודות שלי מספיק טובות להיות מוצגות בגלריה נחשבת .

בכל ערב ישבתי עם המפה וסמנתי לי את הגלריות שאני מתכוונת לבקר בהן ולתת שיקופיות .

למדתי לאיזה רחובות אני רוצה להגיע.

הכנתי רשימה מפורטת, איזה רכבת אני צריכה על מנת להגיע לרובע זה או אחר .

מהו הצבע שהמסלול שלי נמצא בו .

כמו כן , למדתי לקרוא במפה שנמצאת בקרון הרכבת , היכן אני נמצאת ומתי עלי לרדת .

הפחד שאיים לשתק אותי,החל להעלם לאט לאט.

אבל , בכל אופן נהגתי לחזור 'הביתה' אחרי הצהרים , בטרם יחשיך .

כך גם יכולתי לבלות בגן השעשועים עם הילדים הקטנים .

בימי ראשון בילתי עם כל המשפחה מחוץ לבית .

נסענו לראות תערוכה של מכוניות 'ענתיקות'

בקרנו במגדלי דונלד טראמפ.

ברב קומותשכל כולו צעצועים .

הכל בסדר גודל , בלתי נתפס.לא נתן לתיאור.

ככה עד שהגיע הזמן לעזוב את ביתו של צ.

כאן עלי להזכיר דייר נוסף . איש נעים הליכות שהילדים קראו לו סבא .

צ. מצא אותו שרוע ברחוב , חסר הכרה מסריח מאלכוהול . ללא היסוס ,הביאו אליו הביתה .

הוקצה לו מדור בדירה הגדולה והוא הפך להיות חלק בלתי נפרד מהמשפחה.

כשהתפכח , הסתבר שהוא מכונאי מומחה .

צ. הכניס אותו לעבודה במוסך שהקים עבור צי המיניות  שלו .האיש חדל לשתות ועבד שם שנים .

האיש אהב כל כך את המשפחה של צ. שהחזיק תמונות של הילדים דרך קבע בארנקו והיה מציג את הילדים כנכדים שלו . הגם שהיתה לו בת בניו יורק , העדיף את המשפחה שאמצה אותו .

לחודש וחצי שנותר לי לשהות במנהטן , יש לי :חדר אחד ענקי , עם חלון מאורך מעל האדמה .

מיטה , שידה , שולחן קטן ועליו פלטה וקומקום חשמליים.

ורדיו . לרדיו הזה האזנתי בזמני הפנוי לתחנה דומה ל'קול המוסיקה'. כמו בבית .

היה גם תא שירותים קטן ועל מנת להתקלח , עליתי קומה .

מכאן המשכתי למה שהפך לשגרת יומי.

כבר פחות מפוחדת .

גשם שוטף שטף את הרחובות .לא נראה לי כמו יום לחפש גלריות .

החלטתי לבקר ב'מטרופולטן'שם הוצגה תערוכה מיחדת של דגה .

הביקוש לכרטיסים היה כה רב , שהכרטיס שרכשתי היה לשלושה ימים מאוחר יותר .

ביום המיועד הגעתי לתערוכה . כל העבודות של דגה הוצגו שם .עבודות בפסטל , רישומים ,כל הרקדניות המפורסמות שלו וכל הפסלים .

היו במוזיאון גם עבודות של רנואר , מעט ואן גוך ,טרנר ועוד כמה איפרסיוניסטים.

אחרי כמה שעות  של התרוממות רוח בגעתי בחזרה , בקלות ,לרחוב  163 בקוויס.הביתה .

כבר תחילת נובמבר , רוחות סוערות נושבות ויורדים גשמי זעף.

קניתי לי מעיל רוח , כובע צמר ונעלי הליכה .

שמיני לנובמבר , בחירות לנשיאות באר'הב .

לא מורגשת תכונה מיוחדת ברחובות .

טיילתי ב'סנטרל פארק'. נשים וגברים רצים עם אוזניות לאוזנים .

נערים שחורים מפליאים בבצועיהם בריקודי 'ברייק דנס'

מכל עבר נשמעים הצללים של הלהיט 'דוונט וורי בי האפי'.

בקר אחד הסכמתי להצעתו של בעל הדירה שבה התגוררתי , לסוע אתו למקום עבודתו ברחוב 374.

כאן חכתה לי הפתעה ....

לא האמנתי שאני במנהטן .

המקום הזכיר לי את האיזור של'בית רומנו ' בדרום תל- אביב.

אזור של סיטונאים קטנים . חנויות לטקסטיל ומוצרי חשמל , זו ליד זו . לא גדולות . אנושיות .

ואז עלתה מחשבה בראשי , אם 'פורטים לפרוטות' את העיר היא לא נראית כמו מפלצת עם מיליון ראשים .

היא בדיוק כמו כל עיר אחרת , בכל מקום בארץ .

רווח לי.

יום אחד הקדשתי לביקור במוזיאון 'גוגנהים' .

הוצגה תערוכה גדולה של אנדי וורהול.

נהנתי מאד משלל המוצגים . בינהם הסדרה המפורסמת שעשה למרילין מונרו .

בנוספ היו תמונות של כל המכוניות שייצרו ב'פורד'.

בעודי משוטטת לי בניחותא הגעתי לרובע ה'סוהו' שידוע בשפע הגלריות שישנם בו .

כמו בכל יום אני עולה ויורדת במעליות מגלרעה לגלרעה .

מראה את השקופיות וממשיכה הלאה .

ברחוב גרין סטריט עליתי לגלריה 'אריאל'

הגשתי את השקופיות לפקיד הקבלה .

אחרי שהסתכל כמה דקות על השקופיות , צרח : "מיקי , את חייבת לבוא " .

מיקי הגיעה בריצה . הוא הגיש לה את השקופיות . היא הכניסה אותי למשרד שלה .

אחרי שהביטה זמן ממושך בשקופיות , בחרה בשתי עבודות , מהסריה של 'חנוך לווין'.

היה צורך למסגר אותן . היא שלחה אותי למומחה , שעשה עבודה נפלאה.

מיקי היתה ישראלית לשעבר , כך שכל המשא ומתן , נעשה בעברית .

הגלריה שלה תייצג אותי ב'ארט אקספו' ובנוסף אציג אצלה בתערוכה קבוצתית.

אני אתווסף לתערוכה קבוצתית שתציג , שנה מאוחר יותר.

חתמתי על חוזה , שלמתי חלק מהכסף. את השאר אשלח מהארץ .

עכשיו , כשהחוזה נחתם , נותרו לי עוד כמה ימים שבהם אני חופשיה לעשות ככל העולה על רוחי .

טיילתי לי להנאתי בשדרות מדיסון .

הפעם אני יכולה להינות מתערוכות של המובילים באמנים , מכל העולם .

למחרת , נטלתי אתי מצלמה . באחד מהשיטוטים שלי , נדהמתי לראות צלב קרס וכתובות נאצה על אחת הפרסומות ברחוב . אחרי שצלמתי את התמונה הזאת , התחלתי להסתכל קצת אחרת על כל הסובב אותי.

במשך כמה ימים המשכתי לצלם , תמונות רבות .

כשחזרתי לדירתי אחרי שפתחתי את הפילם , הכינותי פוסטר שמציג את ניו יורק כפי שלפתע גיליתי .

לא שיערתי שבעיר שמאכלסת אנשים מכל המינים והגזעים , אגלה אנטישמיות ....

הנה הנושא שאני מחוייבת לחקור אותו לעומק.

ביני לביני הרהרתי :לא על מנת להציג בתערוכה הגעתי לניו יורק,הגעתי על מנת להחשף לנושא

שמעתה אני מתכוונת להקדיש לו את עבודותי.

שלוש שנים רצופות , כמו רדופה על ידי מי שהיא שהיתה בתוכי , עסקתי בנושא 'ההתעוררות של הניאו נאצים'

על שמונה בדים ענקיים קמו דמויות דמוניות שהציגו את הנאצים החדשים .

התערוכה זכתה בגבוי של משרד החינוך ולמעלה מעשור נדדה מבית ספר תיכון למישנהו , סמוך ליום השואה.

כשהמסר ברור : אם נשתוק ולא נגיב , כמו משתפי פעולה, אנחנו.

אני לא ניצולת שואה .אני דור עשירי בארץ .