חודש של תהפוכות. כל כך הרבה קורה אצלי, ואני אפילו לא מצליחה לעקוב.

אני רושמת הכל. כותבת כתיבה אוטומטית - אבל לא קוראת. עדיין לא.

מספרי טלפון חדשים נכנסים לזכרון, שמות חדשים במסנג'ר. כבר תפסתי את עצמי מתבלבלת בין אנשים חדשים.

כבר אין לי צורך לברוח, מחייכת לעצמי במראה.

מחכה בינתיים, הופכת. כותבת/מוחקת, תוהה.

כל כך רוצה לדבר איתו, להעביר יד בשיער, לקבל ליטוף, חיבוק. יש משהו אירוטי בכמיהה הזאת, אבל זו בעיקר אהבה.

אנחנו מחזיקים ידיים מול המסך, אני מחייכת לעצמי. זו הפשטות, הידיעה שתמיד נהיה שם (האומנם?).

מחכה לו.