ועכשיו, כשאני בונה את החיים שלי מחדש, פתאום צצים להם אנשים, שהיוו כבר אז, עמודי תווך בבניית אישיותי המתפרצת.

שוב אנגליה בכותרות חיי. מתכננת פגישה עם אוהבי משכבר, והפעם דווקא טרקים באירלנד (כמו שתכננתי לעשות איתו, ולא יצא).  כאמור, הכל בהתהוות.

בינתיים, כדי להעביר את הזמן, ובכלל, לוקחת את הנסיכה לשבועיים בתאילנד. אפילו אבא שלה הפתיע, כשבלי בעיות בכלל הסכים לשחרר אותנו מהארץ. בשבוע הבא ניסע יחד להוציא לה דרכון, ויותר מזה – לשחרר את צו עיכוב היציאה מהארץ שיושב עליה מאז ומעולם.

שיחות מקריות במסנג'ר מקפיצות אותי לחפש את מי שהיה אישי הראשון, ומדהים שכבר במשפט הפתיחה הוא מזהה. היה שם איזה "נפלו איש על צווארי אישה" שכזה, וסביר להניח שגם הלילה אהיה שלו אם הוא ירצה*.

כמה פרטים נוספו לביוגרפיה של כל אחד מאיתנו, אבל בגדול הכל אותו דבר, וכשאנחנו נפגשים זה תמיד כוכבים וקשת בענן וכל הבלגן הזה.

אוסף הספרים על השולחן שלי הולך ויורד בהדרגה. אני קוראת המון. את תלושי החג הסבתי לספרים, וכך יצא, שאת רוב החג העברתי בקריאה מאסיבית.

אני לומדת להתמודד עם בעיות קטנות של חיים יום-יומיים. איך צורבים, למשל. גאה לספר שהצלחתי. מאות תמונות צרובות יצאו מאצלי לעבר קצוות הארץ. לעומתן, תמונות מסוימות יושבות לי עדיין על המחשב – לא לצרוב – לא להעביר. המחשב סופג הכל (וגם כונן הגיבוי).

הדבר הכי חדש בחיים שלי, זו ריצה. לגמרי במקרה התחלתי לרוץ. בהתחלה ממש מעט, ולאט לאט מעלה את הקצב וגם את הסיבולת. חודש אחרי שהתחלתי להתאמן, שלושה קילו פחות, ואין סוף מחמאות. לחצי מרתון ת"א הקרוב אני כבר לא אגיע, אבל מבחינתי כיום – השמים הם הגבול.

נעים לי. להפתעתי – גם השיער שלי משתף פעולה על בסיס יום יומי, ובכלל, אל מול עיני המשתאות במראה, הולכת ונבנית לה כוסית.**

*קצת מאיר אריאל להשלמת פס הקול הנוסטלגי.

** עם די הרבה attitude