השמים הכי אפורים שאפשר, ושום קרן שמש לא משתרבבת לה כדי להרוס את שמיכת העננים המושלמת.

טיפות ענק נשברות על קירות בניינים, מסתייעות ברוחות עזות כדי לקפוץ בין כאן לשם, אל פני.

לא על הגשם רציתי לכתוב, אבל הוא כאן, והוא הכי טוב שהיה כבר שנים, ואני מאושרת בלי שום סיבה – מלבדו.

קירות הבתים מנומשים בטיפות גשם, עוד מעט יהפכו ודאי לנהרות גועשים, ירקרקים. אני מסתכלת החוצה, מדמיינת חיות רוקדות במעין ואלס איטי על הקיר, זרזיפים על החלון מעוותים את הראיה והופכים את הנוף לטריפ באפור-ירוק.

אני חושבת על טווסים, ועל זמנים בהם גמרתי, קול קריאתם משתלב בקולות גרוניים נמוכים ובהתפרצות עזה. אני לא מתגעגעת כבר.

הפוגה עכשיו. הכל צבוע טיפות. יוצאת לעשן במרפסת, לתפוס עוד מעט מן האפור הזה, לנשום אותו אל תוכי – הכי עמוק שאפשר, ולהרגיש, כמו אז.

אתמול תפסתי את עצמי נוסעת בשבילים מוכרים, מדברת אל עצמי-אליו. שוב החורף.

בלילה, כשהלכתי לישון, הרגשתי לרגע, כאילו מגע, ונרדמתי.