אני שונאת בירוקרטיה, אני שונאת שדברים נתקעים בגלל סיבות לא רלוונטיות, אני שונאת פקידים ממשלתיים, אני שונאת סחבת.

כדי להרוג דרקון (או להוציא דרכון) צריך להילחם באין סוף טחנות רוח. את זה אני מגלה שוב ושוב בימים האחרונים.  אם בעבר חשבתי, שהמשוכה הגדולה תהיה דווקא עם האבא של הנסיכה, הרי שכעת אני יודעת ש(בחיים כמו בחיים) הדברים אף פעם לא כמו שהם נראים.

תחנה מס' 1: פגישה עם האקס ודיון בענייני הסרת צו עיכוב יציאה מהארץ לנסיכה.

תחנה מס' 2: הגשה בקשה בהסכמה לביהמ"ש לענייני משפחה להסרת הצו.

עיכוב מס' 1: האם יש או אין צורך בדיון בנוכחות הצדדים?

תחנה מס' 3: לשכת משרד הפנים – להוציא דרכון.

עיכוב מס' 1: צריך לבוא לשם יחד. שני ההורים והקטין.

עיכוב מס' 2+3: שעות הקבלה בלשכת משרד הפנים לא מתאימות לאנשים עובדים או לקטינים לומדים. פתרון: יום חופש מהעבודה ויום חופש מהלימודים.

עיכוב מס' 4: נדרשת מחליפה בעבודה, ואין כזאת בנמצא (לפחות לא בטווח השבועיים הקרובים).

על מצולע דמיוני בין עבודה-בית משפט-לשכת משרד הפנים-בית הקפה הקרוב למקום מגוריו של האקס-בית, אני מאבדת את השפיות אט אט.

שונאת בירוקרטיה, שונאת משרדים ממשלתיים, שונאת שעות קבלת קהל.

ותאילנד, בינתיים, רחוקה רחוקה.

מה שכן, הנסיכה כבר יושבת ולומדת קצת על גיאוגרפיה של תאילנד, מטבעות ושערי חליפין (הכי קל בעולם), מסלולי טיולים ועוד ועוד. זו הפעם הראשונה שהיא שותפה מלאה לתכנון (וגם לעיכובים), ולא, כמו בדרך כלל, מופתעת כשמגלים לה את האמת בדקה ה-90.

יאללה יאללה.

 עכשיו כשאני קוראת את הדברים, אני תוהה על מה בדיוק אני מקטרת. אז יאללה יאללה באמת!