מעולם לא עקבתי באדיקות אחרי הפרקים של sex and the city, גם אם הכרתי את הנפשות  הפועלות.

אחת לכמה זמן יצא לי לראות פרק מרגש במיוחד, ועוד שנים אחר כך עשיתי השלמות אקראיות בינות לשידורים החוזרים.

לפני כמה שנים, כשהייתי באיזשהו סיור לימודי שנמשך כמה ימים, הוקרן הפרק האחרון בסדרה. ישבנו אז כמה בנות בחדר אחד, ויחד הזלנו דמעות כשביג נסע לחפש את קארי בצרפת.

בחיים האמיתיים, פחות מדקה אחרי הכתוביות, זמזם הטלפון שלי ועל הצד הייתה הודעה ממנו: "את האחת".

אני זוכרת את עצמי תוהה איך הוא ידע שבדיוק באותו יום יצא לי לראות את אותו הפרק (לרגע לא היה לי ספק שהוא ראה, ומשם המחווה)? אני זוכרת שהוא גרם לי לאין סוף התרגשות ואפילו ללחלוחית קלה בזווית העין. אני זוכרת כמה אהבתי אותו.

כשיצא הסרט (אותו, אגב, אין לי שום כוונה לראות), הרמתי גבה. אני לא מכירה ומעולם לא שמעתי על אף זוג שהצליח לשרוד את כל מה שהשניים הללו, על המרקע, עברו.

קארי לימדה אותי להאמין ב happily ever after של סיפורי אהבה בלתי אפשריים, ולדעת שהאהבה תנצח הכל.

אם הייתי יכולה לפגוש אותה (את קארי בראדשו ה"אמיתית", כמובן, לא את שרה ג'סיקה בלה בלה, שגם היא, כמו כולנו, עברה את הויה דלורוזה של פרידה מתוקשרת), הייתי שואלת אותה: "איך?" איך הצלחת להתגבר על כל הבלגן, על הבגידות, על הנישואים, על הריחוק, על השוני? איך הצלחת, בסופו של דבר, להתגבר על עצמך? ולמה? למה לכל הרוחות ויתרת על איידן? (כן, אני יודעת, בסופו של יום, אני הייתי היחידה שהייתה בעדו. כל השאר רצו את ביג. יה יה. איזה יופי. זה מה שמלמדים אותנו, הבנות, בבית הספר של החיים. ומרירות? אצלי? לא, מה פתאום!)

קארי בראדשו עיוותה את תפיסת הזוגיות שלי, הפכה אותי לרומנטיקנית בשנקל, חירבה והרסה כל חלקה טובה של ביצ'יות שהייתה טבועה בי. אין ספק, הפכתי לסמרטוט לבוש טיפ טופ ונעול בנעלי מנולו בלאניק.

קארי בראדשו היא האחראית לכך שכל משפט שני שעובר לי בראש בענייני זוגיות הוא "אם קארי וביג הצליחו, הכל עוד יכול לקרות".

קארי בראדשו היא זו שבגללה קשה לי להסתכל על בחורים טובים באמת, ולהאמין שיש לזה עתיד.

ואם אין לפוסט הזה סיום ראוי לכתיבה, הרי זה בגלל שטרם יצא סרט ההמשך: sex and the city II, married with children. ותודה לאל על חסדים קטנים.