כשהוא נולד חשבו שיש לו זנב, שנמשך מעצם הזנב שלו, אל תוך רחמה של אימו, יוצר את הרושם, שאינו עומד להיגמר. המיילדת הסתכלה מבוהלת באם הטרייה, חוככת מה לומר.

לבסוף נשברה וברחה מהחדר, כשהיא ממררת בבכי.

הוא רבץ עדיין בין רגליה של אמו, מייבב בשקט, כאשר נכנס הרופא התורן אל חדר היולדות (מאוחר יותר ידרוש הרופא התורן את פיטוריה המידיים של אותה מיילדת היסטרית), זנבו מרטט בקצב אחיד של פעימות לב, ואימו חסרת הכרה למחצה, שוכבת פשוקת איברים.

הרופא הניח אותו על בטנה של אימו, והוא פסק ליבב, מגשש בעיוורון אחר שדיה של אימו, כפותיו טופחות באוויר בחוסר אונים.

הרופא חיפש לשווא את חבל הטבור, על מנת שיוכל לנתקו מן האם.

תושייה של רגע, או הבלחה של פיכחון, הביאו את הרופא לבדוק את הזנב הרוטט, שכמו היו לו חיים משל עצמו. הוא גילה, להפתעתו, שהזנב הכיל אין ספור כלי דם, עד שנראה כמו תוספת מעי, עמוס לעייפה בחרא, ותהה, בינו לבין עצמו, לאן בדיוק הדבר הזה מחובר, ואיך הוא משפיע על האם.

הרופא לא נזקק לזמן רב כדי לקבל מענה לשאלתו. בטנה של האם הלכה ותפחה, נצבעת בצהוב עכור. כשפקחה לרגע את עיניה, נראתה העכירות גם במבטה.

כמו בהתקף של שיגעון, תפס הרופא אזמל ניתוחים, וביתר את הזנב לשני חלקים, שוכח לאטום את הקצוות.

החדר הקריר, הצבוע לבן, נמלא בניחוח מבאיש ובהפרשות חבל הטבור. האם המעורפלת הביטה בבטנה המתרוקנת, משמיעה קולות שריקה, כמו בלון קרוע שהאוויר נמלט מתוכו. היא הלכה וקמלה, כמו אותו בלון, משאירה את עטיפת גופה סביב חבל הטבור.

הרופא ניתק אותו משדיה של אמו, רק כדי לגלות, לחרדתו, שהוא יונק דם קרוש וחרא.

ניסיון נואש להסתכל עליו אנטומית, הוביל לגילוי שאין לו טבור. הרופא תהה אילו עוד שינויים אנטומים קיימים בו. על פניו הוא נראה כמעט נורמאלי, אם כי אפשר היה להבחין בדמיון קלוש בינו ובין כלב. עצם החזה שלו הייתה כפופה מעט, ואת גופו עטרה פרווה, שהרופא ייחס אותה לשיעור היתר של תינוקות שאך זה נולדו.

לא בפעם הראשונה, באותו מעמד, שאל את עצמו עם מי, או עם מה, לכל הרוחות, קיימה האם יחסים?

חדר הלידה עצמו, שמם, אולם בפתחו הצטבר קהל רב של אחיות, מיילדות וסתם סקרנים. מישהו הזעיק את העיתונות, ופלאשים הבהבו סביבו ללא הרף. בעצבנות, ובחוסר סובלנות, טרק הרופא את דלת חדר הלידה, והשקט שב לשרור, מותיר אותו לתהות מה ניתן לעשות עכשיו.

הזנב פסק לפעום, והרופא הבין, בבעתה, שאם לא ינתק אותו מייד, לתינוק לא יהיה שום סיכוי לחיות.

הוא פתח את הדלת בזהירות, מבקש את עזרתה של אחות. משזו נכנסה, הבהיר לה כי אין מקום לבהלה, אלא לעבודה זריזה ומיומנת.

האחות לקחה את התינוק והחלה לנקותו.

במיומנות רבה, ניתק הרופא את שארית חבל הטבור מאחוריו של התינוק, קשר כראוי את הסיומת המחוברת לגופו, והניח בצד את השאריות. מאוחר יותר יגיע זמן הבדיקות.

כעת עסקה האחות בניקוי גופו של התינוק, ובפיקוח על נשימותיו. הרופא התפנה לטפל בשאריות גופה המדולדל של האם, יודע כי יזדקק לכל פיסת מידע שיוכל להוציא.

התינוק שכב עתה בזרועות האחות, מנסה לשווא למצוא את שדיה. האחות ביקשה, וקיבלה בקבוק חלב.

מנומנם, גמע התינוק מן הבקבוק, כשהוא ממלמל ומגרגר בהנאה.

האחות הביטה בו בחמלה, תוהה מה יעלה בגורלו.

אף לא מילה נשמעה בחדר היולדות כאשר נרדם התינוק. הרופא פתח את הדלת, מאפשר לאחות לצאת, כשהתינוק בידה, על עבר התינוקייה (שם תבקש מהאחיות האחרות למנוע מקהל המציצנים להתאגד, וכמובן, לצלם). הרופא נשאר בחדר היולדות עוד מעט, כשלבסוף סב על עקביו, פלט קללה ויצא מן החדר.