אני בספק אם משהו יכול להתחדש, אבל יש לי כוונה לנסות.

בעיון מהיר בכמה בלוגים שאני קוראת באופן די קבוע, אני רואה שגם לאחרים יש את אותן ההתלבטויות, את השחיקה ואת העניין בדברים חדשים.

שיחת בוקר הבהירה לי שהפכתי להיות צנונית מרוכזת בעצמי, ושכל החיוניות שלי נעלמה. לא נעים לגלות דברים כאלה, ועוד על הבוקר, ועוד בראש חודש.

השאלה עכשיו היא: מה עושים כדי לשנות? אני לא ממש יודעת, אבל שינוי הוא הכרחי, והוא תמיד לטובה.

חיוכים על הבוקר הם דבר נדיר, ובכל זאת אני מקבלת לא מעט כאלה לאחרונה. גם בצהריים, וגם בערב. אחר כך אני כל כך עייפה, שהחיוך היחיד שאני מסוגלת לראות הוא זה של הכרית שלי. חיוך עם קריצה מזמינה.

אתמול, לראשונה מזה אין סוף זמן, מצאתי את עצמי רוצה לבלות את הלילה מחובקת עם מישהו. רק לישון, ושלא ינחר. בעצם, אין לי בעיה עם זה. שינחר. רק שיחבק אותי.

לא אכפת לי להסתובב מצד אל צד בחוסר נוחות ונינוחות כל הלילה, לא אכפת לי לקום תפוסה בבוקר. רוצה אותו (מי שזה לא יהיה) איתי. ללילה אחד. ללילה שהיה.

כמובן שהלכתי לישון לבד, וכמובן שקמתי לבד, וכמובן, ש(כמו שנאמר לי אתמול) הבוקר אני מרגישה טוב יותר, והרבה פחות זקוקה.

סיל.