מלחמת השחרור. מדינה בהתהוות נלחמת על קיומה. אמא שלי, שהייתה אז בת 5, מספרת על פייפרים מעל תל אביב, מנחיתים בקבוקי מולטוב. אין שום דבר מרוחק במלחמה הזאת, הכל כאן, קרוב, ממש מעל הראש.

הוא היה בן 17.5 כשיצא להילחם. בן 17.5 למען השם. בלי אישה, בלי ילדים. הורים מבוגרים ואחות אחת. והוא נפל. נהרג. ספי אהלי. קרוב משפחה.

הוא נקבר בצפון הארץ, מן הסתם, קרוב למקום מגוריו.

בשנים הראשונות בכו על הקבר ההורים וגם האחות. כאשר נפטר האב, הצטרפה סבתי לאמו, ויחד עשו את הדרך הארוכה צפונה. שתי נשים מבוגרות, לימים - חולות.

סבתי אינה עוד בין החיים. גם אימו נפטרה מזמן. הוא הותיר אחריו אחות אחת, שקראה לביתה על שמו, ועם השנים ניתקה את הקשר עם המשפחה שנותרה, ואיבדה את השפיות.

עכשיו אף אחד לא בא לבקר.

אף אחד לא אומר קדיש על הקבר.

יש לנו רק יום אחד בשנה.

לזכור.