קטע שכתבתי כשרק חשבתי על פתיחת בלוג.

משום מה, הוא נשאר כמסמך בודד בתיקיית המסמכים שלי. דווקא אלו שאינם פעילים.

למה דווקא עכשיו? כי בימים האחרונים העבר שלי משיג אותי (ובדרך הבריאה ביותר), ומערסל אותי לתוכו.

אתמול, לראשונה בחיי, אימצתי אותו בחום ואהבתי אותו ואותי.

*~*~*~*~*~*

היום, בהסתכלות אחורה, אני יכולה להגיד כמעט בוודאות שהחיים שלי התחילו עם מייג'ור טום, או לפחות באזור ההוא.

אני זוכרת חושך מעומעם, קולות של אנשים מסביבי. אני פוקחת לאט לאט את העיניים, ורונני (או אולי דייב?) מלטפים אותי אל תוך התעוררות נעימה בפסאז' הוד בדיזנגוף, בקומה השנייה, מול הפאב שישבנו בו כל הזמן, אני חושבת שקראו לו מאש, אבל זה נשמע קצת הזוי בהתחשב בזה שהמ.א.ש נמצא אי שם בסוף רחוב דיזנגוף.

מצחיק פסאז' הוד. אני עוד זוכרת את יואב מקיא שם חצי קילו פיסטוקים באיזשהו סילווסטר הזוי, אחרי שהסתובבנו לנו בחצי תל אביב, שני ילדים בני 14 (אני עם חצאית מיני שלקחתי משירה, השכנה שלי, וסוודר סגול שלא ירד ממני ב – 6 השנים הבאות), תמימים ולא יודעים, לא הרבה לפני שהפכתי את הפסאז' הזה, יחד עם כיכר דיזנגוף וקולנוע פריז לתמונות נוף ילדותי.

שמות ותמונות רצים לי בראש.

*~*~*~*~*~*

יש המשך. הוא נכתב בימים אלה ממש, ורק העתיד יכתיב איך הוא יראה.

מי שאמר להשאיר את העבר מאחור לא יודע על מה הוא מדבר. אולי יותר נכון יהיה להתייחס לחכמת החזיר* ולנסות להשאיר את אחוריך בעבר.

* פומבה. בטח. לרגע לא חשבתם שאני אתייחס לאיזה טאו של חזרזיר ורוד, הא?