לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי:  סילביה במפר

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
5/2006

צמות


המקום: טעם העיר.

השעה: 23:30.

הבטן: מלאה.

 

המלצה שנכתבה באחד מהטוקבקים ב ynet בנוגע לטעם העיר, הייתה להגיע אחרי השעה 22:00. אחלה המלצה. יישמתי, ותודה לטוקבקיסט שטרח להודיע.

המוני אנשים נהרו בשעה הזאת אל מחוץ למתחם האוכל, והתפזרו על נשם, טפם ומקנם לכיוון החניון.

הכניסה פנימה עברה חלק. בדיקה זריזה, והופ - לכיוון האוכל.

במתחם האוכל התפוגגה האשליה. למרות הפיזור המדובר מעלה, עדיין נשארו אנשים רעבים, רומסים אחד את השני בתור לדוכני האוכל, בולסים ומטנפים. עם ישראל במלוא הדרו.

אחרי סיבוב זריז, טעימות (שבניגוד לשנה שעברה, אכן היו טעימות) ושרימפס משובח, אם כי במנה מצומצמת בדוכן של מיקה, נתקעו עיני במסר חד משמעי, כתוב על בד, כמו הזמנה לפסטיבל הצופים בכיתה ד': קעקועי חינה, רסטות, צמות.

בנקודה הזאת נדלקו לי העיניים. אני חייבת צמות, ואני חייבת אותן עכשיו!

אמרו לי שזה יקח בערך 20 דקות.

הדקות התארכו (בניגוד מוחלט לשיער האומלל שלי, שרק נתלש), והפכו לשעה, ובסופה יצאתי עם עשר צמות דקות דקות, צמודות לראש. כמו שאני אוהבת.

 

כואב. חופשי כואב. לא משנה כמה יגידו לי ש"בשביל היופי צריך לסבול" (עוד אמרה מעצבנת, שבהזדמנות אחרת הייתי אומרת עליה משהו בסגנון "רק אמהות לילדות מכוערות אומרות כאלה דברים", אבל לצערי, שמעתי את האמרה הזאת די הרבה בילדותי, ודווקא הייתי ילדה יפה), לא מסכימה איתה. לא צריך לסבול. בטח שלא בשביל היופי.

בכל אופן, אחרי שתלשו לי כל שערה טובה, אחרי קיטון של צוננים מצד הפרטנר, שנאלץ להתייבש שעה שלמה (ועוד בזמן שסגרו את כל הדוכנים), יצאתי שמחה וטובת לבב לכיוון האופנוע.

אך אבוי! הקסדה מושכת לי את מה שעדיין נשאר מחובר לראש!

מושך, כואב, ואני מתה להשתין.

עברנו גם את הפרעה הזה.

 

לילה. כולם ישנים. גם פינוקיו ובלה ישנים. אך מי זה שם? זוהי סיל, מתהפכת על הכרית, לא מוצאת מקום לראשה הדואב.

גם כאן, לבסוף העייפות הכריעה.

 

בוקר. טה דה! גם בבוקר זה כואב. וגם בבוקר צריך לחבוש קסדה, ואני מרגישה כמו אחרי ניתוח פלסטי למתיחת עור הפנים. כל חיוך עולה לי בדמעות, כל סיבוב ראש, במתיחת הקרקפת. כואב.

 

אבל שווה את המחמאות. חופשי שווה.

הנסיכה התלהבה בטירוף, גם בעבודה החמיאו. רק הפרטנר לא פרגן. לא נורא. אפשר להבין. אחרי ייבוש של שעה - לא הייתי מצפה להתנהגות אחרת.

 

(חבל שאין לפרטנר קרחת. אם הייתה לו, יכולתי פשוט להגיד שהוא מקנא. אבל אין לו, אז זה לא רלוונטי. לא רלוונטי בערך כמו כל הפוסט הזה).

 

סיל.

נכתב על ידי סילביה במפר , 25/5/2006 09:14  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



6,837
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 30 פלוס , משפחתי וחיות אחרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לסילביה במפר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על סילביה במפר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2026 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)