אחד הסימנים הכי ברורים לעובדה שפתאום הזדקנתי, הוא שהשיער שלי כבר לא גדל כל כך מהר כמו פעם.

אם פעם הייתי מסתפרת אחת לשנה (או שנתיים) ומהר מאוד השיער שלי היה מגיע אל אורך הכתפיים, ולפעמים אפילו מעבר לשם, עכשיו, אחרי חצי שנה, השיער שלי בקושי מראה סימני תזוזה לכיוון העורף.

משגע אותי עניין הגיל, הגוף שפתאום מגיב אחרת לדברים שהיה רגיל לקבל בשוויון נפש, הכובד הזה שנוסף לי (ואני ממש לא מתכוונת למשקל עודף), ההתבוססות שלי בתוך עצמי.

קשה לי עם שינויים. למרות שכביכול אני רגילה אליהם (או לפחות אל אלו שהיו פעם), השנים האחרונות מוצאות אותי מקובעת יותר ויותר, נוקשה וחסרת פשרות.

היום יצא לי לדבר קצת על עצמי, והמשפט שיצא לי מהפה כשתיארתי את מי שהייתי לפני עשרים שנה הפתיע אותי לגמרי.

"לפני עשרים שנה הייתי טינאייג'רית דעתנית עם פה גדול"

ומה שיותר הפתיע אותי היה המשפט שבא בעקבות שאלה טריויאלית לגמרי: "והיום?"

"היום אני אישה דעתנית, ואת רוב הדעות שלי אני שומרת לעצמי".

מדהים עד כמה שזה נכון.

לאחרונה אני תופסת את עצמי מסתכלת יותר ויותר במראה, מחפשת את השינוי. אני יודעת שהשינוי מגיע מבפנים, אבל אני רוצה למצוא גם היבטים חיצוניים שלו. אני מרגישה יותר מדי כמו דוריאן גריי, ומעניין לדעת מתי יבוא הבום הגדול, מתי אני אמצא מולי אישה זקנה.

זה לא שהשתניתי הרבה מאז גיל העשרה. נכון, נוספו כמה קמטי הבעה, אולי אני יותר אישה עכשיו משהייתי אז (למרות שאז חשבתי שאני הכי אישה שיש), ולכל הרוחות, לאן נעלם כל הביטחון העצמי שנשזר סביבי כמו הילה? מתי המרתי את ההילה בנזר קוצים?

הרבה מהילדה שהייתי נשאר איתי. הרבה יותר הלך לאיבוד. אני עוד מגלה אותה לפעמים, כשאני מסתכלת עמוק אל תוכי, אבל הרגעים האלה של הסתכלות פנימה מתמעטים מול ההתמודדות עם החיים האמיתיים, העבודה, הילדה, העייפות הזאת שלא הייתה שם לפני חמש עשרה שנה.

משהו נשחק וחבל לי. משהו מהותי שהיה בי נעלם, ומה שהכי מפריע לי זה שהשיער שלי כבר לא מתארך באותו קצב כמו אז.