אני לא יודעת אם הגיע הזמן לזוז הלאה, לנשק לשלום, לנופף ביד ולצאת עם חיוך. לא יודעת למה אני תמיד מחכה שיהיה פתאום ממש רע, ורק אז יוצאת. כאילו שהחיים לא מסובכים מספיק.

כבר כתבתי על המיזוג במקום העבודה שלי (לא מיזוג אוויר - לכל אלה שתוהים. כאן, המצב דווקא ממש משביע רצון), כתבתי מעט על החששות שלי, והנה, חלומותי הגרועים ביותר מתגשמים. למעשה, אפילו בחלומות הגרועים ביותר לא ציפיתי לכזה "בום".

מה בעצם קורה שם? לא משהו שאפשר לשים עליו את האצבע.

בינתיים, אני אמורה להעביר חפיפה לשתי (!) בנות שמחליפות אותי, ואחר כך אני עוברת למחלקה אחרת. מצד אחד, זה מלהיב ונחמד ויראה טוב בקורות החיים, מצד שני, המחלקה האחרת נחשבת מחלקה "קשה", חברה סגורה כזאת, עבודה מונוטונית, והכי גרוע - אני הרבה יותר קרובה (פיזית) לדלת.

כבר אמרו לי שאני נשארת בינתיים כי לאף אחד אין כוח להתעסק עם רכש חדש, וכי אף אחד לא ממש יודע מה ילד יום, וחבל להם לוותר עלי (חה!) ואחר כך לשכור מישהי חדשה ובלה בלה בלה בלה בלה.

נכון, אני טובה במה שאני עושה, ונכון שאני מאוד אוהבת את מה שאני עושה, ונכון שמקום העבודה שלי הוא הכי בית בעולם, ואחרי הכל אני באמת מבלה שם הרבה יותר מאשר בבית. יופי לי. כל זה נכון.

נכון גם שכבר לא כל כך כיף לי. נכון שמאז ההודעה על המיזוג אני חוששת, לא שקטה, לחוצה.

הכי נכון זה שאני כבר לא מרגישה בבית.

אז אולי הגיע הזמן לצאת הלאה, לחפש, לבדוק מה קורה במקומות אחרים.

היה יכול להיות הרבה יותר קל אם סוף יוני (יום ההולדת של הנסיכה) לא היה בפתח, ואם בדיוק בסוף אוגוסט צריך להכין דברים לקראת כיתה א', ואם לא היה חם כל כך, ולא הייתי קונה מזגן. כן. היה יכול להיות הרבה יותר קל, אבל לא. איכשהו - הכל אצלי מסובך כל כך.

לפעמים פשוט נמאס לי.

אני קוראת עכשיו פוסט מדהים בהמשכים. מדהים כל כך, שזה, בשילוב העובדה שאין לי זמן לחיים הוירטואלים, גרמו לי להפסיק כמעט לגמרי לקרוא בלוגים אחרים.

סיל.