ביום כיפור לקחתי את הנסיכה לסיבוב עם האופניים. כבישים, מדרכות שעוברות שיפוץ, קצת מכל דבר, אבל בעיקר חיפשנו חברה.

בין לבין, הסתובבנו ליד הבית הישן שלך. אחר כך לקחתי אותה ל"שכונה החדשה".

נסיעה-הליכה-נסיעה עם ילדה בת 7, עליות בעיקר, אבל גם קצת ירידות (בדרך חזרה יהיה בדיוק להיפך, חשבתי, מנוחמת מעט). אמהות עם פרצוף מיואש חלפו על פנינו, ואני קיוויתי רק שאין לי את אותה הבעה נוראית של "עוד יום עם הילד ובלי טלויזיה" על הפרצוף.

כשהגענו לפארק בשכונה החדשה השתנתה לנו פתאום האווירה. שם הכל כרגיל, וכאילו שיום כיפור בכלל לא הגיע. הורים וילדים מקיפים את הפארק, נדנדות, משפחות שלמות, במבה, וקצת מקוצר הרוח הזה.

מתישהו, כשהנסיכה הייתה עסוקה במיוחד בטיפוס על איזשהו מתקן, חשבתי עליך, איך יהיה לראות אותך פתאום, ואיך בטח נורא השתנית. הקרחת אולי, טיפחת כרס של איש משפחה, אולי הנישואין נשפכים לך מכל החורים? ואולי אתה מאושר?

אני חושבת שבכל מקרה, לא הייתי מזהה אותך.

בדרך חזרה, בלב קל יותר (ירידות, נו), שמחתי לחזור הביתה. שוב לא עברנו ליד הבית הישן שלך. קיצרנו דרך הגינה, אמרנו שלום לכל מי שהכרנו, ואיכשהו, ממש ממש ליד הבית, אמרה לי הנסיכה שהיא ממש נהנתה להסתובב איתי ככה, רק שתינו, בכיפור.