איך שהזמן רץ.

אולי הוא בורח ממני. אולי אני ממנו?

אולי הוא מתקיים לאיטו באותו ציר מוכר,

ורק אני פתאום עוצרת או רצה, לעתים אפילו פוגשת אותו ושנינו יחד זורמים.

איך שהזמן רץ, וכבר קשה לי לתפוס אותו

לחמש דקות שיחה ביום

אולי עם הקפה של הבוקר, כשהוא מסתתר מאחורי העיתון?

אולי לתת לו לעבור

ולחכות

אולי יגיע זמן אחר

מתאים יותר

או שזו בכלל אני

ושום זמן לא מספיק טוב בשבילי?