זה בהנחה שבאמת יודעים שיש איזשהו קרע, ולא חושבים, כמוני, שזו עוד אפיזודה חולפת.

בכל אופן, סתום ככל שיהיה, אני חושבת שבין אנשים שאוהבים אחד את השני צריך להתקיים איזשהו קוד, לפיו תמיד ברור לשניהם מה קורה. זה לא המקרה כרגע.

ככל שהזמן עובר, אי הוודאות מחלחלת. אני לא יודעת איפה אני עומדת.

חברים באים והולכים וזה טבעי ונכון. מנסיון, בכל פעם שניסיתי לחדש קשר שדעך, זה הוכיח את עצמו כחסר טעם. גם עם מי שהיה החבר הכי טוב, רגעי הגעגוע מתמעטים והמרחק בין הגעגועים הולך וגדל. אפילו לראות אותו פתאום, ככה בחניה של הקניון, מקפיצה את הלב הרבה פחות ממה שחשבתי שיהיה, והתחושה שבעצם הייתי צריכה לצפור, לנופף, לעשות משהו - מתפוגגת אחרי שניה.

ככה גם אנחנו עכשיו. החבר הכי טוב שלי - ואני. עושה רושם שאנחנו מתפוגגים, שאחרי המון שנים אחד מאיתנו מיצה כבר והשני, לא נותרה לו ברירה אלא לעקוב.

בכל יום שעובר הקרע הופך גדול יותר. ואולי, בעוד כמה זמן, נעבור אחד על פני השני, אולי בחניה של הקניון, ושניה אחר כך זה יעבור.