שאלתי אותך אם אתה עדיין מתאהב בבום, ואמרת שתמיד תהיה פראייר של אהבה.

שניה אחרי שרקדתי בפראות בסלון שלך, חמש דקות אחרי שהיכינו את התקליטיה מכל כיוון אפשרי, חבוטים ולבד-ביחד בתוך נקודה קטנה ביקום אינסופי.

"התקשרת בדיוק בזמן" אמרתי, אחרי הברכות וכל ה"מה שלומך?" המתבקש.

"עלית בדרגה" אמרתי, וצחקנו יחד.

"אני צוחקת איתך בלי סוף" אמרתי, ואמרת שגם אני לא כל כך גרועה.

ואז, שעות אחר כך, כשהמוח כבר לא מסוגל לעשות את ההפרדה בין להשאיר את המילים בפנים או לשתוק, שאלתי אותך. וסיפרת על כל הבחורות שיצאת איתן, וכמה התאהבות יכולה להיות קצרה, ואיך שהזמן עובר מהר מדי, ושלעולם לא נאהב כמו כשהיינו בני 16.

אני חושבת ששוב טעית, כמו אז, ואולי שייכת אלי כוונות שלא צריכות להיות, ואולי אפילו נבהלת קצת יותר ממה שהיית צריך, כי פתאום התקשחת ותפסת מרחק ביטחון. אבל אני, מאמי, אני כבר זקנה, ויודעת, שהתאהבויות הבזק של גיל 16 כבר לא יכולות להתקיים היום. היום אני צריכה מישהו שיחבק אותי חזק ויכבוש אותי לאט ויתן לי להרגיש איך פתאום החומות נופלות, הציניות מתרחקת (כן, גם אצלך) והלב (הו, הלב), נתפס בלי שום הכנה מראש, בלי שהתכוונתי בכלל, בלי שהיה לי זמן לשלוף קוצים ולהעמיד הגנות, ושפתאום אני מחייכת, מבפנים, חיוך אמיתי.