בשנים האחרונות אני חושבת די הרבה על השנות הטובות של פעם. אולי זה בגלל היחס, הכל כך לא אישי במיילים, או, גרוע יותר, בהודעות SMS, כאלה שברור שאני רק אחת מתוך רשימה ארוכה.

אז אני לא טורחת.

השנה אני שולחת אין סוף שנות טובות במסגרת העבודה. כאלו שנות טובות, כמעט כמו של פעם, במעטפות (אפילו). ברור, יש נוסח גם למייל, וחלק גם משתמשים בו, אבל הבוס שלי לא. לבוס שלי יש מזכירות נאמנות שעושות בשבילו את האקסטרה הזה בשביל טאץ' אישי.

ואני חושבת, איך מרגישים כל אלו שמקבלים את השנות טובות האלה, (שהשקענו בהן אפילו מסגרת במרקר צהוב)? כמה זמן יקח עד שאלה יעופו לפח הקרוב? ואם בעצם לא חבל?

כמו בכל דבר בחיים, הקדמה דורשת אימוץ התנהגויות חדשות, ואולי, למרות הנוסטלגיה והמנהגים הישנים, יש טעם להתקדם, לאמץ את הקונספט של מערכות יחסים אינסטנט, ולקבל את העובדה שהפכנו, בעל כרחנו, לאבקה?

לא נעים לומר, אבל סביר להניח, שאת אמא שלי הרעיון יזעזע.

אני רואה אותה מחוברת לטלפון (הקידמה של לפני 30 שנה?), מדברת עם אנשים של פעם בשנה, חלקם נמחקים לאורך השנים (הגיל, נו), ובכל זאת, עדיין יש איזושהי נימה אישית.

בתור אחת שאוהבת להקדיש לכל אחד את היחס המיוחד, גיליתי שמאז שאני לא כותבת שנות טובות אישיות, אני פשוט לא מברכת.

אולי אני עושה להם טובה.

מה שבטוח, הסביבה, האקולוגיה, העצים, יערות הגשם, הירוקים וכו' - מן הסתם מודים לי.

לעומתם, יצרני ה_____ (השלם), חברות הסלולר ודומיהם, הם יסתדרו גם בלעדי.

שנה טובה לכל אהובי.

סיל.