בידוד.
הגיינה מקסימלית.
סטריליות מוגזמת.
השרותים מקולקל.
גם הדלת.
השעה שש בבוקר. התעוררתי בקפיצה כי הדלת נפרצה בבעיטה ומשהו ג'ינג'י זרם פנימה, גנב ממני דם ויצא כשהוא משאיר את הדלת פתוחה.
קמתי
לסגור את הדלת ודידיתי למיטה. אחרי דקה נפתחה הדלת מעצמה וקמתי לסגור אותה
שוב. אחרי דקה קמתי שוב בעיניים עצומות ושמתי לידה את הפח.
השעה
שש ורבע. חלמתי שהדלת נפתחת ומישהי גונבת לי את הפח. קמתי שוב לסגור את
הדלת. הדלת נפתחה. דמיינתי אותה סגורה ונרדמתי לריח העשן ממטבחון הסגל
הסמוך.
השעה שש וחצי. קבוצת מתלמדים הגיעה בשביל לספק לי מילים משונות לחפש בויקי. סגרתי אחריהם את הדלת בבעיטה. ושוב, בעדינות יותר.
ברבע לשבע הגיעה אחות וחיברה אותי בצינור לעמוד. חבל שלא החלפתי חולצה קודם.
השעה
שבע. רב במדים נכנס להציע לי חוברת תיקונים כלשהי. אמרתי לו שהתפללתי כבר
במשרד והוא הלך. קמתי לסגור את הדלת וקיבלתי אותה בגב כי בדיוק נכנסה אחות
עם צב"ד מקצועי. היא מדדה לי לחץ דם ודופק ואמרה לי שאני נראה קצת עייף. מעניין למה. ציינתי בפניה שיש לי חום. היא אמרה שצריך למדוד. והלכה.
שבע ועשרה. המנקה החזירה לי את הפח. אני די בטוח שהוא היה גדול יותר קודם. גם נקי יותר. כדי לבדוק אותו שמתי אותו ליד הדלת.
הדלת נפתחה מיד ואני מררתי לי במיטה בבכי כשמיטב ניחוחות המטבח הבדואי מלווים אותי.
השעה שבע וחצי. שני מבקרים הגיעו בשביל לשאול אם אני בטוח שאני זה אני. בינתיים כן.
האחות הגיעה והזריקה לי משהו לשקית. ציינתי בפניה שעדיין לא מדדו לי חום. היא הנהנה בערבית והלכה.
השעה שמונה. הרופא הגיע, שאל אותי איך אני מרגיש, והלך. היה לי די חבל, כי לא הספקתי לענות.
האחות חזרה ושאלה אותי למה אני לא מאוורר את החדר. הסברתי לה שאני בבידוד והיא חייכה והלכה. קמתי לסגור אחריה את הדלת.
שמונה ועשרה. הרופא חזר ובדק אותי לאורך לרוחב ולעומק. עניתי לו כמיטב יכלתי למרות שנתקעתי כשהוא שאל אותי אם יש לי חום.
ניסיתי
לחזור לישון אבל הדלת נפתחה ונכנס הסניטר ובידו מדחום חדש פרטי לגמרי
משלי.
מאז אף אחד לא שאל אותי אם יש לי חום או אין לי, אבל אני מרגיש שבכל זאת משהו
זז.
שמונה ועשרים. הדלת נפתחה ועגלת האוכל
נכנסה לבקר כשהיא מושכת אחריה את האחראית על חלוקת המזון. דווקא היום יש
דגים. הזכרתי לה שאני בצום כבר שבוע והיא חייכה והלכה. קמתי לסגור את הדלת.
הקאתי רק קצת.
האחות חזרה בינתיים ונתנה לי
קיסמים לאף, כוסית לפיפי, מבחנה לקקי ומרפק לבטן. טוב שאני בקושי נושם גם
ככה. היא מאד התנצלה והלכה. קמתי לסגור את הדלת. הרגשתי התנגדות מסוימת
ומישהו לחש מעבר לדלת אם אני צריך את הכסא. ועל מה אלמנתי לעתיד תשב? הלכה
הארנבת ובאה הנמלה. לא הספקתי להגיע למיטה והדלת נפתחה, צונאמי קטן פיכפך
פנימה ואחריו מגב עם תסביך פרקינסון שהשפריץ על כל הנקודות בחדר שהוא פספס
בשטיפה. הצצתי בזהירות, הגחתי מתחת לשמיכה וסגרתי את הדלת.
החום
שוב עלה לי. חבורת המתלמדים העליזה חזרה. אחד מהם טרח לציין שאני נראה די
חיוור וכנראה מתרוצץ יותר מדי למצבי. התאפקתי ונתתי לו לחיות. סגרתי אחריהם
את הדלת וצלעתי למיטה גורר אחרי את העמוד.
השעה
שמונה וחצי. האינפוזיה הסתיימה, אז צלצלתי בפעמון המצוקה כדי שיבואו לנתק
אותי מהאינסטלציה למשך שארית היום. שקט. בית החולים כולו נדם ושומעים רק
כדורי קוצים מתגלגלים במסדרונות.
הייתי צריך לחשוב על זה קודם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
