אני ובתי משדרים בדיוק על אותו הגל. אנחנו אמנם ההיפך הגמור בכל תחום אפשרי, החל מאוכל (אני אוהב אותו טעים) ועד להשקפת העולם (אותו היא רואה בצבע ואני בשחור לבן), אבל בדברים החשובים - אנחנו עשויים מאותו החומר, או לפחות מאותם הנוזלים. במילים אחרות - ברגע בו אני נכנס לשרותים - גם היא צריכה. דחוף. כי תיכף בורח.
"שעתיים היה פנוי!"
"אבל אני צריכה עכשיו!"
"למה תמיד את מחכה לרגע האחרון?"
"אני לא אשמה, זה הפתיע אותי."
לך תתווכח. האמת היא שגם אותי זה מפתיע בדרך כלל, אבל גם אם זה באמצע הלילה. אני צולע לי בשקט מהמיטה לשרותים, נכנס, מתיישב ,ואחרי עשר שניות אני שומע את המיטה חורקת, את הטיפופים הקטנים הנילווים במסדרון ואז מגיע הטקס הבלתי נמנע:
"אבא?"
"אמהממ"
"אתה שם?"
"לא.."
"מה אתה עושה?"
"בודק שלא גנבו לנו את האסלה."
"מצחיק מאד."
"נכון?"
לפעמים הצורך עולה כשהוא רק קצת דחוף ולא ממש בהול, ואז אני מנסה להטעות אותה. אני עושה רעש רק כאילו אני קם. הכל שקט. קם באמת, רוקע חזק עם הרגליים עד לשרותים ומחכה ליד הדלת. כלום, חוץ ממילמולים חרישיים מהקומה מתחת. פותח את הדלת, שום דבר. נכנס, והעולם שותק. אז אם אני כבר שם, אני מתיישב. כעבור חצי דקה:
"אבא?"
"לא, זה ראש הממשלה."
"אז תגיד לאבא שיצא, כי אני צריכה דחוף!"
"תתאפקי?"
"אני לא יכולה, זה תיכף בורח."
"אז תעשי בסיר של מיכאל!"
שקט. הרבה יותר מדי שקט.
"יולי?"
אין תגובה, רק חריקות מהמיטה. אז מצאנו פתרון. אני עושה בשרותים ויולי - בסיר של מיכאל. אז יש לה קצת רגרסיות והיא חזרה קצת לזחול ולשחק בקוביות, אבל בסך הכל כולנו מרוצים.
חוץ ממיכאל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
