למה? כי בכל זאת
רצינו שגם לילדים שלנו יהיה מה לספר. אמנם לא התכוונו לספק להם חומר לסדרת אימה, אבל
מה לא עושים בשביל המצפון ימח שמו.
הדרך עצמה יכלה
לעבור בשלום, אם לא היינו יוצאים ברוקח. רצינו, כרגיל, להאשים את וויז במחדל, אבל לזכותו
יאמר הפעם שגם מחסור מדהים בשילוט פיזרו בשפע, וגם הצוות הכמעט-אנושי לא ממש ידע במה
מדובר, באיזה ביתן אפשר להחביא פארק, או ליד איזה ביתן הם מעכבים שעות כל מי שיצא מאיילון,
למעט נהגים שנראו מאיימים מספיק. לשאלה "למה בדיוק אנחנו מחכים" הסבירו לנו,
בלי למצמץ כמעט בכלל, שאנחנו צריכים לחכות שמישהו יצא. בשלב זה החלטתי להיראות מאיים
מספיק ונכנסנו, אמנם רק כדי לגלות שהאפשרות שמישהו יסיים את ה"בילוי" רבע
שעה אחרי שנכנס היא לא מאד מאד מופרכת, אבל באותם רגעים איחלתי בשאריות לבי לאחראים,
שמישהו יקדח להם במעי הדק וישפוך פנימה נמלים ולכל הסטודנטים למנהל עסקים שיוגלו לבני-ברק.
הש"ג לא תמיד
אשם בזה שהמנהל שלו חלאה ובזה שהוא עצמו נולד אדיוט, ברם, לפחות כשהצלחנו כבר לחנות
(בדחיפה כי גם האוטו התייאש וכבה), הוא השקיע עוד קצת מזמננו והראה לנו את הכיוון.
הכיוון אמנם היה שגוי, אבל העיקר הכוונה (שהייתה בעיקר להפטר מאיתנו). בלבי שיניתי את בני-ברק לדטרויט.
סוף סוף, לאחר המתנה
של שעה לחניה (כנראה יותר, אבל השעון באוטו התאפס יחד עם סוללת הסלולרי), נשאר לנו
רק להמתין שעה נוספת בתור בכניסה, כדי שכשנגיע לשומר הסף, הוא יוכל לשלוח אותנו בחזרה החוצה להמיר את הכרטיסים משופרסל, כדי שנוכל
להגיע אליו שוב, רק כדי לזכות במחזה הנדיר של קריעת הכרטיסים המומרים. רשמתי לעצמי שהנמלים צריכות להיות
אדומות.
בפרוספקט הבטיחו
לנו מוסיקה, הפתעות, בובות לגו ענקיות שיסתובבו כל הזמן בין הילדים ויצטלמו איתם. היחיד
שבאמת השקיע היה דני-דין, כי את השאר (יודה ואיזה נינג'ה אדום שברח לי השם שלו כשניסיתי
למחוק לעצמי את
הזכרון אחרי שיצאנו
משם), ראינו בדיוק פעם אחת, למשך רבע שעה, בה התקדמנו חצי מטר בתור לרכבת ההרים שהייתה
בהפסקת אוכל או משהו, אבל היה שווה לחכות כי נראה שהילדים נהנו, לפחות אלה שזחלו מתחת לגדר הבטיחות כדי לאסוף חתיכות לגו
שפוזרו מתחת למסילה בנדיבות. גם אני הרווחתי משהו, כי למדתי איך לתקן את הבויילר בבית
מאחר וגיליתי שהארקה היא בסך הכל חוט המחובר לחתיכת צינור המונח על קרש.
זמני ההמתנה באמת
היו מפתיעים, וגם עוררו בי תקוות, בעיקר תקווה שהמוכר במערכת הקריזה, יסתום סוף סוף
את הפה ויאפשר לי לשמוע שוב ממיטב מצעד האנימה היפנית החינמית, אשר באותו רגע קסמה לי הרבה יותר מפרחי
באך.
לסיכום, לאחר המתנה
של רבע שעה לסיבוב של שלוש דקות ב"גלגל הענק" (אני באמת צריך לשים שניים
שלושה כאלה בסלון), חצי שעה בתור ל"משחקי וידאו" (שכבר יש לי בסלון), שעה
בתור ל"רכבת ההרים" (שאם היו מערבים את אסם, היו קוראים לה "ספסל על פסי
האטה") ובעיקר בחיפושים אחר מאי ויולי שהחליטו לחפש אחת את השניה, ברחנו משם עייפים
אך מרוצצים ונשבענו שלעולם לא תדרוך עוד כף רגלינו באטרקציה ישראלית מזדמנת.
תזכורת לעצמי: איפה לעזאזל השארתי את
הכבלים של המצבר?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
