זה לא פשוט להיות מילט...
"I'm so ugly,that's okay,'cause so are you" |
| 12/2008
ביום שבו המלחמה פרצה.
הייתי בן 15.
לא ידעתי ממש מה לומר. או מה לחשוב.
הדלקנו נר שביעי של חנוכה, ופתאום "באנו חושך לגרש" קיבל משמעות שונה.
הקשבתי לזמרים ששרים את המחשבות שלי יותר טוב משאני חושב אותן.
יצאתי לעצרת למען שחרור גלעד שליט, ושרתי עם כולם "עוד לא אבדה תקוותנו". וחיבקתי ידידה והבטחתי לה ולעצמי שיהיה בסדר.
הצצתי לחדר של אח שלי שעומד לעלות מחר על אוטובוס חזרה לצבא.
בדקתי שהוא עדיין שם והכל בסדר, סתם כדי שיוקל לי קצת.
פתאום נפל לי האסימון, שהאיש עם הרובה, מהחדשות, ישן בחדר לידי ואוכל את השניצלים של אמא כל שבת. הוא ילד.
נזכרתי בגלעד, שלמענו הפגנתי לפני שעתיים. מה הוא היה אומר על זה?
התחשק לי לצעוק.
לצעוק את הכעס שבי, את הבלבול שבתוכי.
כמה מבולבל הייתי.
כי לא היה את מי להאשים, או את מי לשבח.
כי לא היה מה לעשות, או מה לומר, או מה לחשוב.
כי לא היתה הבחנה בין טוב לרע, בין נכון ללא נכון.
כי הייתי בן 15, ופתאום נזרקתי אל תוך התסכול של העולם.
כי הדבר היחיד שנותר לי אז הוא לקוות.
לא לקוות לשלום, או לאחוות אחים או לאהבה.
קיוותי לקצת שקט.
שקט של אפיסת כוחות, של עייפות מהמלחמה.
הייתי מסתפק בקצת שקט,
אבל אז נחת עוד טיל.
-מילט-
"יהיה טוב, יהיה טוב
לפעמים אני נשבר
אז הלילה, הלילה איתך אני נשאר"
| |
| כינוי:
בן: 31
MSN:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
