מילה אחת קטנה שמתארת במדויק את ההרגשה החזקה שנמצאת סביבי בתקופה האחרונה.

הכי לבד שיש, בלי אף אחד שיוכל לעזור או שאני אוכל לשתף.

מה אני כבר יכולה להגיד?

תמיד היה קשה לי לשתף, ותמיד הכל נשאר בפנים ופשוט הורג אותי.

פיסות וחלקים נשארו ממני, אין יותר שום דבר שיוכל לחבר אותי שוב לעצמי.

נשברתי.

נשברתי מהרבה בחינות. אני פשוט מרגישה שאני לא יכולה לעמוד יותר בלחץ.

אני צולחת אכזבות מכל עבר, ובמיוחד מהאנשים שחשבתי, בתומי, שעליהם אני אוכל לסמוך.

כנראה שהאויבים הכי גדולים שלך, הם האנשים הקרובים ביותר.

האנשים שבשבילם הייתי מוכנה לקפוץ עד השמיים, לתפס על כל מכשול, להביא להם "אבנים מהריח ואוצרות מלב הים",

עשיתי בשבילם כמיטב יכולתי, הם דווקא אלה שהחזירו לי הכל בצורה הכי לא ראויה וחברית.

וכמה רע שבכל פעם מגלים את זה בצורה אחרת.

פשוט, אסור לצפות. ואני אלמד את הלקח שלי.

כמה אני כבר אוכל להמשיך ככה? קשה לי, ואני שונאת את ההעמדת פנים הזאת.

מכאן אני כבר לא יודעת מה יגיע הלאה ואיך לעבור עוד יום ועוד יום...

אני מצטערת על כל רגע מבוזבז שהעברתי בהחלטות לא נכונות.

מתגעגעת לאנשים שכן מחזירים לי בדיוק כמו שאני נותנת להם.