לאחרונה הגיעו מגיעות אליי שלל תחושות מורכבות מכן, דברים שאני שמתי לב אליהם שאולי אתן עושות לא במודע.

היום, כשאמרת את המשפט הזה... "היא החברה הכי טובה שלי" כשבדר"כ את מנסה לייפות ולהוסיף את השם שלי למשפט, הבנתי לאיפה נכנסתי. וכמה זה רע.

פתאום נזכרתי במה שהיה בעבר, ואיך כל העניין הקבוצתי הזה לא טוב לחברות. ואני מתחילה להבין למה אני מרחיקה את עצמי ומנסה מידי פעם קצת פחות להקשר.

כששואלים אותי את השאלה הזאת, האוזניים שלי כאילו לא שומעות, הן פתאום נאטמות. אני לא אוהבת לענות עליה.

"מי החברה הכי טובה שלך"?

ואני פשוט מגמגמת ומעדיפה שלא לענות. כי זה פשוט לא ברור לי.

אני מקווה שבאמת אין פה איזושהיא חזרה לעבר מהבחינה הספציפית הזאת.

אני לא רוצה להכנס לשום מעגל ולהרגיש כגלגל שלישי שנגרר אחריי... כי אני לא כזאת ולי זה לא מתאים.

חברות זה עניין מסובך וחבל שיש דברים שקצת קשה להבין.

האמת שגם לי קצת בזמן האחרון יש את העניינים המוזרים האלה, התנהגויות לא ראויות ודברים בלתי מוסברים.

יש לי כמה פרצי זעם מזעריים, התבטאויות לא במקום וכו'... ואני מצטערת על זה.

התקופה הזאת קצת מוציאה הכל מפרופורציות, והאמת, דבר שמאוד חסר לי כרגע, בעיקר בקשרים חברתיים (מהצד הקרוב יותר) זה בגרות.

הרבה עניינים ובעיות נוצרות סביב הנושא הזה, שלפעמים אני מרגישה שכ"כ חסר לי בקשר הזה איתכן.

יש פעמים שאני שמחה שהכל לא כבד כ"כ ורציני, אני יודעת שיהיה תמיד מצחיק וכיף. אבל יש פעמים שהקו נחצה, ואת רק רוצה רגע אחד של שקט.

רגע אחד שבו יקשיבו למה שלך יש להגיד ולך הוא מציק, בלי שום הפרעות באמצע, או התפרצויות צחוק. דברים שבאמת אפשר לדבר עליהם בשיא הרצינות,

בבגרות, ובידיעה שאלה האנשים הכי קרובים לך, שהם יקשיבו לך ולכן את מתחילה לספר ומוכנה לשתף.

כמובן שכל המחשבות האלה כאן הן שלי, ויש עוד צד לכך. אני רק מקווה שמי שצריך יקרא את הקטע, יבין אותו ויפנים.