לילה שלם, יכול להיות שזהו הגורם? יותר מידי שעות יחד...?

ערב עם פרקי פיצול אישיות קלים, מתבטא בהרגשת שמחה ואושר, דאגה, עצבות קלה...

היה רגע שהרגשתי שנהיה באותו המקום כאוס מוחלט. חוסר אכפתיות אולי זאת המילה?

קבוצה אחת יושבת מצד אחד ועסוקה במעשיה, קבוצה שניה בצד אחר, ילד מבולבל עם שני אנשים ועוד כמה מפוזרים ברחבי המעגל.

הילד המבולבל נראה כל כך חסר אונים וכנוע. הרגשתי רע לראות את זה אבל לא היה בידי דבר לעשות. הבלבול היה קשה, אני הייתי חרדה ובנוסף לכל ישנה אותה

חומה שכנראה לעולם לא תשבר. מחסום שאני לא הצלחתי לעבור, וכנראה שלעולם זה כבר לא יקרה.

מזל שנשארו עוד כמה אנשים טובים באמצע הדרך שדאגו לזה.

אני נותרתי עם הבלבול הגדול הזה שלא עזב אותי גם בבוקר, כשחזרתי לישון. השינה הייתה מאוד קצרה ומאוד לא טובה. מלאה במחשבות.

ואולי אני באמת צריכה לחשוב לעצמי:

למה אני דואגת לאנשים שלא דואגים לי, אנשים שלא אכפת להם ממני?

וכאן מגיע סיפור נוסף, שעדיף לא להרחיב לגביו.

אני רק ממשיכה לחשוב שככה אני צריכה להמשיך, אדם לא אכפתי הוא חסר רגש, ואני לא אהיה כזאת.

ואני רוצה להגיד תודה לכל האנשים שעוד נשאר בהם רגש כל שהוא וניסו להדריך את כל אותם אנשים מבולבלים.

מכירים את זה שפתאום, משום מקום, בוקע לו צחוק נועז ומתגלגל מהבטן שלכם?

חזק כזה, שלא נפסק ומשאיר אתכם עם כאבי בטן בלתי פוסקים...

רק כמה מוזר לחשוב שכמעט תמיד הוא יוצא בזמן הכי מוזר ולא צפוי. פתאום באזור מלא עצב הוא יוצא ומציף אותך.

ותמיד כשזה קורה אני נזכרת במשפט "צחוק הגורל" כי פתאום ההגדרה הזאת נראית לי כל כך מתאימה.

אבל הכי כיף... הכי כיף זה לצחוק למוות כשיש לכם בקבוק נסטי ביד או לחילופין מכונה שכולה שלך (אפילו טוב יותר).

אה כן, לא הולך להיות פה כלום על טוקיו הוטל.

D: