מכירים את זה שאתם מנסים כל כך חזק עד שהכל נהרס?

מכירים את זה שאתם רוצים ומתכוונים רק לטוב וגורמים להכל לצאת רע?

מכירים את זה שאתם מגיעים לנקודה שאתם כבר לא מבינים מאיפה ממשיכים ממנה...?

אז אני מכירה את זה, ועוד הרבה מעבר.

ונמאס לי שזה קורה שוב ושוב.

ואם זה ככה, אז למה בכלל להתאמץ? בשביל מה להמשיך?

אפשר פשוט לחיות ככה סתם, עם הרבה שקט בראש ובלי מחשבות טורדניות על כל מעשה שעשיתם.

טוב? רע? לא צריך את זה!

פשוט, אל תכירו.

יכול להיות שהמצב כרגע טוב לי, כי תמיד טוב לעשות קצת סדר ולתת שקט לראש.

בנתיים זה ישאר ככה, אני חושבת. ולא נראה לי שמישהו סובל מזה ולא נראה לי שיש הבנה מסביב לעניין... כמו תמיד.

בדרך אל הים.

במקום שבו גדלנו.

מההדס אל הזית.

החורשה הנטושה.

כלבה שהזדקנה.

משחקי מלחמה.

עצי אורן וערבה.

בדרך אל הים.

המקום שאותו עזבנו.

ילדות שנשכחה.

אהבה שנשרפה.

אישה שהוכתה.

ילדה שפחדה.

בדרך אל הים.

הבניין שם עמד.

8/5

קומה שניה.

וכל זה, לא באמת קרה.

זה קרה.

ניסיון שיחזור לקטע אחר שכתבתי.

יצא מאוד לא דומה, אבל... אמיתי.

לילה שלם, יכול להיות שזהו הגורם? יותר מידי שעות יחד...?

ערב עם פרקי פיצול אישיות קלים, מתבטא בהרגשת שמחה ואושר, דאגה, עצבות קלה...

היה רגע שהרגשתי שנהיה באותו המקום כאוס מוחלט. חוסר אכפתיות אולי זאת המילה?

קבוצה אחת יושבת מצד אחד ועסוקה במעשיה, קבוצה שניה בצד אחר, ילד מבולבל עם שני אנשים ועוד כמה מפוזרים ברחבי המעגל.

הילד המבולבל נראה כל כך חסר אונים וכנוע. הרגשתי רע לראות את זה אבל לא היה בידי דבר לעשות. הבלבול היה קשה, אני הייתי חרדה ובנוסף לכל ישנה אותה

חומה שכנראה לעולם לא תשבר. מחסום שאני לא הצלחתי לעבור, וכנראה שלעולם זה כבר לא יקרה.

מזל שנשארו עוד כמה אנשים טובים באמצע הדרך שדאגו לזה.

אני נותרתי עם הבלבול הגדול הזה שלא עזב אותי גם בבוקר, כשחזרתי לישון. השינה הייתה מאוד קצרה ומאוד לא טובה. מלאה במחשבות.

ואולי אני באמת צריכה לחשוב לעצמי:

למה אני דואגת לאנשים שלא דואגים לי, אנשים שלא אכפת להם ממני?

וכאן מגיע סיפור נוסף, שעדיף לא להרחיב לגביו.

אני רק ממשיכה לחשוב שככה אני צריכה להמשיך, אדם לא אכפתי הוא חסר רגש, ואני לא אהיה כזאת.

ואני רוצה להגיד תודה לכל האנשים שעוד נשאר בהם רגש כל שהוא וניסו להדריך את כל אותם אנשים מבולבלים.

מכירים את זה שפתאום, משום מקום, בוקע לו צחוק נועז ומתגלגל מהבטן שלכם?

חזק כזה, שלא נפסק ומשאיר אתכם עם כאבי בטן בלתי פוסקים...

רק כמה מוזר לחשוב שכמעט תמיד הוא יוצא בזמן הכי מוזר ולא צפוי. פתאום באזור מלא עצב הוא יוצא ומציף אותך.

ותמיד כשזה קורה אני נזכרת במשפט "צחוק הגורל" כי פתאום ההגדרה הזאת נראית לי כל כך מתאימה.

אבל הכי כיף... הכי כיף זה לצחוק למוות כשיש לכם בקבוק נסטי ביד או לחילופין מכונה שכולה שלך (אפילו טוב יותר).

אה כן, לא הולך להיות פה כלום על טוקיו הוטל.

D:

לאחרונה הגיעו מגיעות אליי שלל תחושות מורכבות מכן, דברים שאני שמתי לב אליהם שאולי אתן עושות לא במודע.

היום, כשאמרת את המשפט הזה... "היא החברה הכי טובה שלי" כשבדר"כ את מנסה לייפות ולהוסיף את השם שלי למשפט, הבנתי לאיפה נכנסתי. וכמה זה רע.

פתאום נזכרתי במה שהיה בעבר, ואיך כל העניין הקבוצתי הזה לא טוב לחברות. ואני מתחילה להבין למה אני מרחיקה את עצמי ומנסה מידי פעם קצת פחות להקשר.

כששואלים אותי את השאלה הזאת, האוזניים שלי כאילו לא שומעות, הן פתאום נאטמות. אני לא אוהבת לענות עליה.

"מי החברה הכי טובה שלך"?

ואני פשוט מגמגמת ומעדיפה שלא לענות. כי זה פשוט לא ברור לי.

אני מקווה שבאמת אין פה איזושהיא חזרה לעבר מהבחינה הספציפית הזאת.

אני לא רוצה להכנס לשום מעגל ולהרגיש כגלגל שלישי שנגרר אחריי... כי אני לא כזאת ולי זה לא מתאים.

חברות זה עניין מסובך וחבל שיש דברים שקצת קשה להבין.

האמת שגם לי קצת בזמן האחרון יש את העניינים המוזרים האלה, התנהגויות לא ראויות ודברים בלתי מוסברים.

יש לי כמה פרצי זעם מזעריים, התבטאויות לא במקום וכו'... ואני מצטערת על זה.

התקופה הזאת קצת מוציאה הכל מפרופורציות, והאמת, דבר שמאוד חסר לי כרגע, בעיקר בקשרים חברתיים (מהצד הקרוב יותר) זה בגרות.

הרבה עניינים ובעיות נוצרות סביב הנושא הזה, שלפעמים אני מרגישה שכ"כ חסר לי בקשר הזה איתכן.

יש פעמים שאני שמחה שהכל לא כבד כ"כ ורציני, אני יודעת שיהיה תמיד מצחיק וכיף. אבל יש פעמים שהקו נחצה, ואת רק רוצה רגע אחד של שקט.

רגע אחד שבו יקשיבו למה שלך יש להגיד ולך הוא מציק, בלי שום הפרעות באמצע, או התפרצויות צחוק. דברים שבאמת אפשר לדבר עליהם בשיא הרצינות,

בבגרות, ובידיעה שאלה האנשים הכי קרובים לך, שהם יקשיבו לך ולכן את מתחילה לספר ומוכנה לשתף.

כמובן שכל המחשבות האלה כאן הן שלי, ויש עוד צד לכך. אני רק מקווה שמי שצריך יקרא את הקטע, יבין אותו ויפנים.