למרות שיש לי הרבה מה לכתוב עליו בזמן האחרון, אני לא עושה את זה.

הרבה, נאמר, תסריטים...? וגם מציאות. הרבה.

לא יודעת למה, כנראה שאני לא מרגישה מספיק נוח לכתוב את זה, כן, בבלוג שלי.

כנראה שהוא אסגור בקרוב, כבר אין לי עניין בו. וכמו שאמרתי, אני לא מרגישה בו נוח, זאת אומרת שזה לא יעבוד,

או שאני סתם אמשיך לכתוב כאן ערימות של פוסטים תמוהים. מילא.

בנתיים החופש עובר כמתוכנן, הרשימה מתקצרת מיום ליום ואני מסמנת לי וי בחיוך.

למרות זאת יש את הימים האלה שמעדיפים לוותר עליהם, כדוגמת אתמול, וגם קצת מהיום.

אתמול היה לי יום מוזר. אין לי ממש מה לפרט עליו, אבל עשינו אזכרה לאחות של אמא שלי ז"ל.

אני צריכה לקרוא לה דודה, כי זה מה שהיא, אבל זה מסובך יותר.

קצת קשה לי להסביר את זה. בגלל זה אני בוהה עכשיו על הצמיד שלי, ופתאום חוזרת למציאות, מה שאני עושה תמיד כשאין לי מילים.

היום היה סתם יום משעמם. חשבתי שאולי יהיה לי טוב להשאר קצת בבית, לנוח עם המזגן

ולצפות במגוון ערוצי הספורט שאמא שלי משלמת עליהם, ביוקר. (גנבים, כבר הזכרתי...?)

ככה זה כשאתם אנמיים, לפעמים אני מרגישה שאין לי כח להתעורר בבוקר, או אפילו להעביר ערוץ בשלט.

למרות שמבדיקות הדם האחרונות שעשיתי, ממש לא מזמן, התברר שרמת ההמוגלובין בדם עלתה, אבל בכל זאת אני מרגישה אנמית מתמיד.

היו עוד כמה דברים שעברו ויעברו בקרוב, לדוגמת ה"לייב ארת'", הייתי בטוחה שאני אכתוב עליו פוסט ארוך, ארוך,

 כזה שסוף סוף אני אוכל להרגיש שאני באמת כותבת את מה שאני חושבת, מה שאני מרגישה, וסתם עוד כמה תובנות על החיים. מהפרספקטיבה המעוות שלי.

אז לא נורא, עבר, היה נחמד, היו הופעות טובות, מקווה שהמסר עבר אל כולם, מקווה שדברים יעבדו, שהעולם יהיה מקום טוב יותר למחיה,

וכל העניין לא היה רק עוד סתם כמה הופעות גרנדיוזיות עם אמנים מפורסמים שרק מנסים למכור את עצמם.

עוד כמה דברים שמצפים לי בקרוב, כמה סידורים בבית הספר העלוב שלנו שאני אעשה מחר, שלא יכל להביא לנו את הקודים לציוני הבגרות -לפני- החופש.

מקווה גם למצוא מישהו שיוכל לעזור לי בנוגע לתגבורים שאני מנסה לארגן, ולאף אחד לא אכפת. מקווה רק לסיים עם זה מהר.

אח"כ יש לי לסדר כמה עניינים, ואז אני אלך לי קצת להפגש עם החבר'ה בתחנה ולעשות משמרת.

אגב משמרת! (מד"א, למי שלא הבין),

התקשרו אליי היום וממה שהבנתי עברתי את המבחן (הקשה מאוד יש לאמר) שהיה לנו ביום הכנה.

זאת אומרת שב-15.7 אני נוסעת לשבוע של לימודים נוספים בקורס תאר"ן. מקווה שבנוסף ללימודים יהיה גם כיף... (ברור שיהיה, האמ מירי),

ובנוסף לכיף שיהיו עוד כמה דברים, חה-חה.

הדבר המצחיק ביותר בכל זה היה לספר לאמא שלי, שחשבה שאני משקרת לה. הייתי מתה להשתיל ברחבי הבית מצלמות, בכל פינה אפשרית,

טוב, לא בכל פינה, יש לנו מסתנן בבית(שלא נדע), ואז הייתי רואה איך הבית מתפקד בלעדיי. זאת אומרת קורס.

אמא שלי אכן הולכת להתגעגע אליי.

אני רואה שהפוסט הזה מתארך ומתארך ומדבר רק על מה שאני הולכת לעשות בקרוב(את זה אני יכולה להשאיר לרשימות שלי, כי בטח התייאשתם כבר בפסקה השניה),

אז אני אחסוך במילים, רק דבר אחרון, נקרא לזה תזכורת לעצמי?

אני חושבת שאני אחזור להתאמן עם קבוצת הכדורסל שלי לשעבר, ביתר אשדוד. הבנתי שהן חוזרות לפעילות בימי חמישי, במקיף ג'. נחמד, וקרוב לי לבית.

ברגעים אלה האצבעות שלי זועקות לעזרה, ושאר הגוף שלי זועק למקלחת.

הפוסט הזה נגמר כאן, אולי הבלוג יזכה לביקור שלי בקרוב, עד אז, תשמרו על עצמכם!