1."אל תעזבי אותי, את לא יכולה לעזוב אותי" אמרת לי אז על פסגת ההר.

האזיקים הכאיבו לי ביד.

החיבוק שלך הכאיב לי, חנק אותי, אפשר לומר.

"רק אל תעזבי אותי, את לא יכולה!" אמרת לי אז על פסגת ההר.

ביקשתי ממך שתעזוב וחיפשתי את המפתחות.

"הם היו בכיס שלי" חשבתי. זה לא יכול להיות

"אבל אני אוהב אותך, את לא מבינה? אל תעזבי אותי. את לא יכולה!"

האזיקים עדיין כבלו את שנינו ביחד, אבל לא לאורך זמן רב.

מצאתי את המפתחות, הם היו בכיס האחורי, שיחררתי את האזיקים ויצאתי לחופשי.

"את לא הולכת ממני, אין שום סיכוי" אמרת לי וחיבקת אותי חיבוק כפוי.

"די, עזוב אותי... אין לזה שום סיכוי"

ובלי כוונה דחפתי אותך מההר.

תפסת לי את היד, ואמרת "רק איתך אני מרגיש משוחרר".

"עזוב אותי די! לך ממני"

ולאט לאט הרפתי את אחיזתי

"את לא יכולה! את לא רואה מה יש שם למטה?" אמרת לי בזמן שהגלים למטה געשו.

"אני יכולה. עזוב אותי די, לך ממני בחיי!"

המשכתי להרפות את אחיזתי וראיתי אותך נופל למטה.

התרוממתי מפסגת ההר.

והלכתי בלי להביט לאחור.

"לא נתת לי ללכת, עכשיו אני אחזור לאחור".

2. היום עברתי את אחת החוויות הכי הכי משפילות שקרו לי בזמן האחרון. חזרתי מצילומים וחיכיתי בתחנת הרכבת להורים שלי שייקחו אותי. נפלה יד המקרה וראיתי מישהו שלמד איתי ביסודי נוסע באוטו שלו. קראתי לו ואחרי סמול טוק קטן הוא שאל אם אני צריכה טרמפ, אמרתי שאני ממש אשמח וקפצתי לאוטו. באוטו ישבה גם חברה שלו, חברה של חברה שלו ועוד חבר. עזבו שכל הנסיעה הוא היה עסוק בקצת לרדת עליי (בדיוק כמו בימים הטובים) הוא בכלל היה עסוק עם החברים שלו. כשהגענו לבית שלו (מעצם העובדה שהוא "שכח" להוריד אותי בבית שלי) שנמצא ממש ממש ליד הבית שלי, יצאתי מהאוטו שלו ואז הוא אמר כזה "אופס וואי אני נורא מצטער שכחתי שאני צריך להוריד אותך גם". אמרתי לו שלא נורא  ושאני אלך ברגל, במילא הבית שלי נמצא במרחק הליכה של חמש דקות משלו. יש לציין גם שסחבתי איתי תיק ממש ענק מהצילומים.

ו-וואלה. יש אנשים שלא משתנים גם אחרי שבע שנים, כי כשראיתי אותו נכנס הביתה עם כל החברים המעפנים שלו, ולא מציע לי אפילו להיכנס לשבת איתם, זה כל כך החזיר אותי לכיתה ז'. וזה כל כך משפיל ומאכזב לראות שגם אחרי פאקינג שבע שנים אין לאנשים במקום שאני גרה בו דרך ארץ, או מילה טובה אחת להגיד.

3. לפחות משהו טוב קורה לי השבוע- סוף סוף נגמר המלווה!

יאללה חגיגה.