אני חושבת שאיבדתי את המוזה שלי כשנפרדנו.

איבדתי כל כך הרבה דברים.

אבל בעיקר את הרגש.

נותרת רק שמחה מזויפת.

ועיינים דומעות מאחורי הקלעים.

געגוע לחברים שרחוקים.

ונמאס.

מגברים חרמנים.

מאנשים חומריים.

ממבטים שיפוטיים.

מאנחות ונידנודי ראשים.

מהורים שמתאכזבים.

מאנשים שפוגעים בי כל פעם מחדש, כי הם חושבים שהכל זה צחוקים.

שלא מבינים שאני בן אדם כמו כולם

שלא יודעים שאני עשויה מזכוכית ולא מבטון.

נמאס מהדיכאון.

אני בקושי מחייכת כבר.

רק כשמכריחים.

ובא לי להתכסות ולשכוח מכל מה שעברתי בחיים האומללים האלו.

מה בסך הכל ביקשתי?

קצת אושר?

אבל אני תמיד מקבלת חרא במקום.