1/2 

"לטאטא מתחת לשטיח"

קראתי כרגע עיתון ובער בי צורך נוראי לומר: הצעת "חוק הפאבים", שלא הוגשה לבסוף, והצעת החוק החדש שאוסר על נערים מתחת לגיל 18 לבלות אחרי חצות במועדונים - כל אלה הם דרכים להסתיר את האלימות שנמצאת מתחת לפני השטח. אין בהצעות חוק אלו פתרון לבעיית האלימות, אלא העברת האלימות למקום אחר. מלבד זאת, הטלת האחריות בנושא האלימות בכל היקום על בני הנוער היא מטומטמת, הרי שאלימות בני נוער נובעת מחינוך לקוי של הוריהם או ממצוקה כזו או אחרת.

מגיש החוק השני מבין השניים (ממפלגת העבודה) אף טען כי לא יתכן שבני 40 ובני 14 יבלו באותם מקומות בילוי. אם כך, מדוע לא לעודד הקמת מועדונים המגבילים כניסה עד גיל 25? האם לנוער הצעיר אין זכות בילוי? האם הוא פחות זקוק ל"השתחררות" הזאת? בכלל, חוקים דרקוניים שכאלה רק יציתו יותר את היצר המרדני שקיים בבני הנוער ויעלו את מפלס האלימות, שאמנם לא תתבטא בדקירות במועדון, אלא רק בדקירות ברחוב.

2/2

"אל תתקני מה שאינו מקולקל"

את המשפט הנ"ל אמרה פעם אישה חכמה (פמיניזם למתחילים), וניראה שדווקא אמא שלי (פמיניסטית מתקדמת) לא הבינה את זה. שניצלים של אמא אני תמיד אוהבת. לא זכור לי יום אחד מחיי שבו אמרתי "אמא, נמאס לי משניצלים, תגווני". אבל לא. היא חייבת לגוון, לשפר, לחדש ולהמציא. היום אכלנו שניצל בקר, שזה כמו שניצל, רק בלי עוף. בקר. יש בתוכו בשר בקר.

כמובן שאני לא ידעתי מכך, וכששבת הבייתה ופתחתי את המקרר ניגלו לעיני השניצלים הישנים והטובים. חיממתי דקה ושלושים שניות במיקרו והתיישבתי לאכול. תחילה נבהלתי עד איבוד הכרה כשראיתי שהבפנוך של השניצל שלי שחור. אחר הבנתי שזה בקר, ושזה בכלל לא שחור, רק כמעט. ניסיתי ללעוס. ניסיתי שוב. ושוב.

מיותר לומר שלא נהנתי. לא מהטעם, לא מהמרקם ולא מהמראה.

יש לי מצב רוח טוב היום.

הודעה לציבור הקוראים:

ממחר הכניסה לבלוג מותנית בהצגת חיוך בשער,

בתודה מראש,

איה.